שורשי האלימות הערבית

לתופעת הרצח היומיומי במגזר הערבי יש תאריך לידה מדויק: היום שבו הוקמה ועדת אור. חבריה ומקימיה סיפקו את חומרי הגלם למגפה הקטלנית הזו.

התבשיל המורעל של הסכמי אוסלו הוגש לנו על ידי הרש"פ באוקטובר 2000. מלחמת אוסלו, המכונה "האינתיפאדה השנייה", כללה גל פיגועים אדיר בכל הארץ. הוא תוזמר עם גורמים בקרב ערביי ישראל שפתחו בגל מהומות, ולמעשה במרד. המורדים שיתקו את התחבורה בחלק ניכר בצפון הארץ, זרעו הרס במוסדות, בנקים ומשרדי ממשלה באזורים הערביים, התנפלו על שכונות ויישובים יהודיים, יידו אבנים ואף רצחו אזרח ישראלי, ותקפו תחנות משטרה.

התגובה המשטרתית הייתה נחרצת ויעילה, ובלמה את המרד בתוך ימים ספורים במחיר של 13 ערבים הרוגים, שאחד מהם נהרג בידי אזרחים יהודים. זאת בניגוד חד לתגובה המדינית והצבאית לטרור ביש"ע, שנזקקה לשנתיים ולכאלף הרוגים כדי להתעשת.

ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, ניסה למנוע את המפולת האלקטורלית ב"בייס" הערבי שלו, וניסה לפייס אותו באמצעות הקמת ועדת חקירה ממלכתית. מי ששיבץ את חברי הוועדה היה השופט אהרן ברק. כמיטב המסורת המוכרת שלו הוא הציב בה את פרופ' שמעון שמיר, איש שמאל קיצוני שהיה יועץ לצה"ל עד מלחמת יום כיפור, וש"עצותיו" תרמו למפלה של תחילת המלחמה; את ראש הוועדה השופט תיאודור אור, שכרוב חבריו בבית המשפט העליון דעותיו צפויות כמו מאמרי המערכת בהארץ; ואת חבר הוועדה השלישי, השופט האשם חטיב, שאפילו אם רצה לא היה יכול להימצא ימינה מעמיתיו, והוא לא רצה.

"נבחרת החלומות" הזו הרשיעה למעשה את המשטרה בהריגה לא מוצדקת של "המפגינים". התוצאה היא שמאז אימצה המשטרה את "נוהל ידיים בכיסים" כלפי פשיעה ערבית. למה להסתבך כשברור מראש שאין לה גיבוי נוכח רצון השליטים האמיתיים בתקשורת, בבג"ץ ובפרקליטות, בשילוב עם אפסות הממשלה שהשליכה אותה לכלבים?

ועדת אור הולידה גם את האתרוג הראשון: ניצב אליק רון, מפקד מחוז הצפון במשטרה. רון, האישיות המרכזית בדיכוי המרד, הבין מיד מה קורה, ועם הקמת הוועדה הפתיע ופצח בסדרת הכרזות על תמיכתו במדינה פלסטינית. הוא נחלץ מהחקירה בנזיפות סמליות.

התוצאה של הפרשה הייתה הפסקת האכיפה ביישובים הערביים, וקרע עצום בין יהודים לערבים שהתבטא בחרם כלכלי ממושך. מאז כל נאשם נבון מבין שבבית המשפט, תמיכה מופגנת בעקרונות השמאל יעילה פי כמה מהכיפה הלבנה הגדולה של פעם. גם אריאל שרון ויועציו הפנימו, ועקירת יהודי חבל עזה חוללה נפלאות בקבורת טיוטת כתב האישום על שוחד, שכבר חיכתה לו בתיק "האי היווני".

מי שבסתר ליבו נהנה מהחיסול ההדדי הערבי אינו מבין איזו מפלצת פשע צומחת כאן; אילו יכולות טרוריסטיות ואיזה חוסר מעצורים מצד עבריינים הלועגים למשטרה, שהחברה הערבית הפכה לבת ערובה שלהם. יום אחד הכול יופנה אלינו, וברגע הכי פחות נוח, אך המשטרה לא תהיה שם. המוטיבציה שלה הוצאה להורג בוועדת אור. בינתיים ערבים שלווים הדואגים לילדיהם עוברים לערים יהודיות, דבר שלא היו עושים לו החיים היו נסבלים בעריהם.

הערבים קוצרים את תוצאות הפראות, הרצחנות והעוינות לישראל, ואת היעדר אומץ הלב האזרחי המאפיין את חברתם. כרגיל, הם מאשימים את כולם חוץ מעצמם. מצד שני קשה לדרוש מהם הרבה, נוכח ההתייצבות הקבועה של מערכת המשפט לצד הגורמים העוינים את ישראל.

הטרור העברייני הערבי לא ייפסק ללא ריסון מערכת המשפט הפוליטית ושיכורת הכוח. עד שיימצא מנהיג שיעז לעשות זאת, נמשיך לשלם את מחיר מעלליהם של צמד הברקים, אהוד את אהרן.