הכול התחיל בדף A4 שנתלה על דלת הכניסה של הבניין החדש ברחוב גרשום 13 ברמת־גן:
אספת דיירים
ב־7.10 בשעה 20:00 תיערך אספת דיירים ראשונה. אם עד השעה 20:00 לא ינכחו לפחות 50 אחוז מהדיירים תידחה הישיבה לשעה 20:30. הנושאים שידונו באספה: בחירת ועד, נושאים בוערים, נושאים כלליים. אנא שלחו לפחות נציג אחד מכל דירה. תודה.
מבטי דינה
לא קל לעבור לבניין אחרי שנים בבית קרקע. זה כמו לעבור לגור עם שותפים שנמצאים ממש מעט זמן בבית: אתה פוגש אותם בכניסה ובמעלית ובחניון, וגם בקומה מדי פעם, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מנוכחותם. במשך שלוש שנים הייתי צריך לזייף נחמדות בבקרים רק לאשתי ולשלושת ילדיי, אבל עכשיו נכנסו לתמונה גם צילה ועמי מדירת הגן, שעושים מנגל כל יומיים; לרקפת שפעם בשתי דקות שואלת בוואטסאפ של הבניין אם האורחים שלה יכולים לחנות למישהו בחנייה; לשלושת הסטודנטים מקומה שלוש עם חייהם הסטודנטיאליים נטולי האחריות ומלאי הפיצות; למנשה ועירית מהפנטהאוז (ואלוהים יודע כמה קשה להיות נחמד לאדם שבאופן מובהק כל כך הצליח יותר ממך בחיים), ולעוד איזה מאה איש שאני לא מכיר אך נאלץ לחלוק איתם את החדר הקטן בעולם, המעלית.
חודש וחצי חלפו מאז עברנו לכאן. וכבר חודש ושבוע דינה עומדת בכל בוקר ליד הפח. אישה מבוגרת, מטופחת, עם שיער לבן־פלטינה ועיניים שראו הכול. היא מהוותיקים, היא גרה כאן עוד בימים שזה היה בניין מתפורר, שלוש קומות על עמודים סדוקים, כשרמת גן הייתה עיר של עיראקים. בכל בוקר כשאני יורד עם הקטנים לכיוון הגן היא מברכת אותי בברכת שלום חמה, ושתי שניות אחר כך שופכת עליי את אכזבתה מסגנון המגורים החדש. תבינו, לדינה הייתה דירה מתקלפת, אבל בבניין ההוא בלי הטיח היה חוק וסדר. היא הייתה האחראית. מאז שנכנסו הדיירים החדשים נדמה שגם החוקים עברו פינוי־בינוי, ורינה מאוכזבת. "איך אפשר לחיות ככה", היא מפטירה, ואני משיב מדי יום, "אל תדאגי רינה, עוד מעט תהיה ישיבת דיירים והכול ייפתר, אני מבטיח". והיא, במבט מאוכזב, חוזרת להשגיח על חדר הזבל.
אז ברבע לשמונה כבר הייתי למטה. רציתי להגיע ראשון, כי חשוב לי להשתתף בקביעת כללי המגורים במקום שיהפוך לביתי בשנים הקרובות. סתם, באתי מוקדם כי אני במחסום כתיבה ורציתי כמה שיותר חומרים לטור. כמובן, הגעתי שני: דינה כבר הייתה שם, וזרקה נזיפות אל חלל האוויר על התנהגות הדיירים. "איך אפשר לחיות ככה", "חסרי תרבות! זורקים ארגזים בחדר זבל", "פעם היה פה נקי". מאז ספר בראשית לא הייתה דינה שעברה משבר חיים קשה כל כך.
האויבת המיידית
לאט־לאט החל ההמון לזרום אל עבר הלובי הקטן שלנו. סיוון, רואת החשבון מהקומה השביעית, ניהלה את הישיבה יחד עם ירון מהפנטהאוז (אני מחבב אותו יותר מהמיליונר השני, כי הוא גר בדירה הקטנה מהשתיים). סדר הישיבה הלא אקראי בעליל הבהיר שבבניין גרות שתי כנופיות יריבות: הוותיקים בהנהגת דינה, והחדשים שמובלים על ידי הרבה אדישות ועייפות. ההבדל המרכזי הוא שהוותיקים עשו את עסקת חייהם והחליפו דירה מעופשת ומרקיבה בדירה חדשה ומתוקתקת, והחדשים נאלצו למשכן את חייהם ואף למכור ילד כדי להרשות לעצמם את התענוג. ההבדל משתקף בעיקר ברמת האנרגיה שכל אחד הביא איתו לקרב. הוותיקים באו ליהנות. הם זורקים לאוויר בדיחות ונראים מרוצים מהחיים, חוץ מדינה שכועסת על חדר הזבל. הצעירים רוצים לעלות מהר לישון כדי לקום מחר לעבודה, כמו בכל יום בשלושים השנים הבאות, שבהן יממנו את הדירה החדשה שלהם.
הנושא הראשון שעלה לאוויר היה איך לחשב את ועד הבית לכל דירה – לפי מספר החדרים או לפי המילה האהובה עליי החודש, מטראז'. לאחר ויכוח קליל של שעתיים הוחלט ללכת על מטראז', מה שאומר ששרפתי שעתיים מהחיים על פער של 12 שקלים בלבד. לאחר מכן עלו לדיון כמה נושאים בוערים – מי האפס שעושה מנגל פחמים במרפסת, מי האפס שמשאיר שקית זבל ליד הדלת ומפיץ ריח בכל הקומה, ומי האפס ששמע אתמול מוזיקה קלאסית בחצות בפול ווליום. לאחר מספר לא מבוטל של אפסים עברה הישיבה לנושא המרכזי: בחירת הוועד.
סיוון, שכבר הפכה לאויבת בעיני רוב הדיירים, קבעה שצריך שלושה מתנדבים לוועד. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה עיניים מושפלות כל כך מהר. אנשים עברו לטלפון, תקעו מבט זה בזה, בהו בקיר, העיקר לא ליצור קשר עין עם סיוון. לאחר עשר דקות של שתיקה מביכה, ראובן ותיק הוותיקים הרשה לעצמו לדבר. הוא אמר שלדעתו הוועד צריך להיות מורכב מהצעירים. ערן מהכנופיה שלנו מיהר לציין שזה שאנחנו צפויים לחיות יותר זמן בבניין, או יותר זמן בכלל, לא אומר שעלינו לשאת בעול. בתיה מהוותיקים טענה שיש לה לחץ דם גבוה והיא לא בנויה לזה, ואני מצדי הפטרתי שאני מוכן לקחת את זה על עצמי אם מישהו מאמץ את התאומים.
מני מהקומה הראשונה העלה רעיון: חברי הוועד האמיצים לא ישלמו במשך חצי שנה. ההצעה לא עוררה התלהבות, אך שמה את מני במוקד הלחץ להצטרפות לוועד. מני עשה מה שכל אדם אחראי היה עושה, שיקר שיש לו משהו והלך.
המתנדבת השלישית
72 שעות לתוך הישיבה, ועדיין אין ועד. ירון מהפנטהאוז היה הראשון להראות סימני שבירה. "אני מוכן לקחת את זה על עצמי אם…", פתח, אך אנשים לא חיכו לתנאי ומיהרו לברך את ירון על ההקרבה. "אם… מורן תיקח את זה יחד איתי". מורן החלה לסרב, אך מחיאות כפיים שלא היו מביישות את בגין לאחר שנכנס בדודו טופז שכנעו אותה לזנק אל התופת.
חסר מתנדב שלישי. עריכת הגרלה ירדה מהפרק לאחר שסימה מהוותיקים סירבה בטענה שאין לה מזל בחיים. לפתע אחד הסטודנטים ירד במדרגות עם שקית זבל, נדהם מכמות הקשישים בלובי, אמר ערב טוב והמשיך לעבר חדר הזבל. הוא לא שם לב שהשקית שלו מטפטפת את עצמה לדעת, וממלאת את החלל במיץ פיצה, בירה ורוטב עגבניות. דינה זינקה עליו כמו צ'יטה ודפקה לו נאום של עשר דקות על החיים בבניין משותף. כולנו כאן באותה סירה, כרוכים זה בחייו של זה, ורק אם נעבוד בשותפות נוכל לקיים כאן חיים תקינים ומאושרים. הסטודנט לא הבין חצי מהמילים אך התנצל, ניקה אחריו וברח בחזרה לדירה המאושרת שלו. דינה הסתובבה אל הקהל, כולם הביטו בה בעיניים בורקות, שניים מהצעירים בכו. הישיבה ננעלה כשכולם ידעו, כולל דינה, שלא יעזור בית דין – היא בוועד.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
