כשנוסדה ב־1933 אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית, הציג חיים נחמן ביאליק את חזונו לאקדמיה הישראלית. הוא תיאר כיצד "נאסוף קציר עמים וקציר דורות" וירוכזו "מיטב הכוחות היוצרים של האומה העברית", על מנת להעמיד "את כוחם לרשות האומה, לשמש ולשרת את האומה". מתוך אלו, הסביר המשורר הלאומי, "יתכנס לאט לאט הרכוש הגדול והכביר לתועלת האומה", וייוולדו מפעלים אינטלקטואליים "גדולים ומונומנטליים, שבלעדיהם לא תיכון שום אומה".
צריך לומר בצער: האקדמיה הישראלית בימינו רחוקה מחזונו של ביאליק מרחק יום מלילה. ההשכלה הגבוהה מצויה בנסיגה, חלקה אפילו בהתמוטטות. קריאה בדו"ח המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) שהתפרסם השבוע היא עניין מדכדך ביותר. המל"ג רואה את עצמה כמממשת שני תפקידים עיקריים: מצד אחד יעד "חברתי", שבא לידי ביטוי באפליה מתקנת מסיבית, ומצד שני היא משמשת מעין ועד עובדים אקדמי שנועד לשמור על האינטרסים הכלכליים של המערכת. ותוך כדי שהיא ממלאת את תפקידיה אלו, הולכת ומתנוונת המערכת שתחת אחריותה.
בדבר אחד גם המל"ג נאלצת להודות בפה מלא: למדעי הרוח נרשמו השנה רק כעשרת אלפים סטודנטים. זהו מספר שלא נודע כמותו לרעה מזה שנים, וכולם מודים שמדובר בכשל. אבל מאיפה הגיעה הקריסה הזו? את זה לא שואלים במל"ג.
כדי שנוכל לענות, צריך להבין מדוע סטודנטים הולכים בכלל למדעי הרוח. הרי אלו לימודים "לשמם", כמעט ללא תועלת מעשית. התשובה היא שהסטודנטים מחפשים השראה. הם מעוניינים להכיר את שיאי היצירה האנושית. הם תרים אחר היפה, הנשגב, האמיתי, החכם, אחר הישגי הרוח שנרשמו בתולדות העמים, כדי להתמלא מהם ולהתעצב לאורם. הם באים, כמו שהבין היטב ביאליק, כדי להיות חלק ממורשת תרבותית.
האקדמיה, בתורה, נותנת להם את ההפך הגמור. האקדמאים מתעניינים בעיקר במחקר, משום ש"מדעי" הרוח מחקים את מדעי הטבע, אף שברור שברוח אין קריטריונים אובייקטיביים למחקר ומדובר בעיקר באופנה, ז'רגון פסאודו־מקצועי ופוליטיקה. המחקר גם נוטה להיות אזוטרי, מפני שקשה לחדש בתחומי הליבה. כך יוצרת מערכת התמריצים של האקדמיה חוקרים שאין להם קשר להוראה, ומתמחים בעיקר בתחומים שוליים.
חמור מכך, הנתונים מראים כי האקדמיה המערבית הפכה, מאז שנות ה־90, להומוגנית יותר מאי פעם מבחינה פוליטית, כלומר שמאלנית ופרוגרסיבית יותר, ובמיוחד במדעי הרוח והחברה. ההומוגניות הזו היא חממה סוציולוגית מובהקת להחזקה קבוצתית אדוקה באמונות מופרכות ולהקצנה אידיאולוגית. בשל כך סובלים מדעי הרוח (והחברה) מפוליטיזציה חריפה, והסטודנטים חווים אינדוקטרינציה מובהקת. ככה זה כשכל מה שאיננו פרוגרסיבי ופוסט־מודרני נחשב חשוך ולא ראוי, ואילו כל שטות אופנתית נחשבת קִדמה מוסרית ונאורות.
ההומוגניות הקבוצתית, לצד חיי הקביעות נטולי האחריות ו"החופש האקדמי", מולידים גם תחושות חשיבות עצמית ועליונות מוסרית. רבים מ"מדעני" הרוח, אף שהם בסך הכול חוקרים, בטוחים שהם האחראים ליצירה התרבותית, שהם הדגל המוסרי שלנו, מורי דרכנו, אנשי הביקורת, המטיפים בשער ונביאי הזעם, שהם הם הקדמה שתציל אותנו, ההמון הנבער, מעצמו.
הנפיחות העצמית של רבים מהאנשים שהופקדו בידיהם אוצרות התרבות המרהיבים ביותר של האנושות, אך בעיקר מצליחים להרחיק מהאקדמיה בכל שנה יותר ויותר סטודנטים, היא תופעה שראויה למחקר בפני עצמה. הסטודנטים של מדעי הרוח באים כדי ללמוד את היצירות הנשגבות, את ההיסטוריה הגדולה, את הספרות המרוממת, את ההוגים הגאונים. במקום זאת הם מקבלים "רוח" שלא הייתה כמותה בהיסטוריה לשיעמום, וחוסר חשיבות מלאה מעצמה, לצד זלזול במורשת העבר ובוז לכל מה שאינו "פרוגרס". אין להרבה אנשים צורך בתואר במדעי היבשושיות של היחסיות התרבותית, הכתיבה האקדמית המשמימה והאינדוקטרינציה הפוליטית. הסטודנטים עושים אחורה פנה – ובצדק.
המל"ג מטפלת בבעיה בדרכי ההונאה הרגילות של מוסד מדינתי. נכשלת? ברכותיי: קבל עוד כסף ציבורי. במקרה זה, מאה מיליון שקל תוספת למדעי הרוח הקורסים. הטיפול הזה הוא רמייה. המל"ג לא מספקת אף מילה על הכשלים ועל הסיבות לקריסה. היא רק מייצרת, על חשבון הציבור, תמריצים כספיים שיגדילו את מספר הנרשמים – כביכול מה שמעניין הוא הסטטיסטיקה ולא סיבות העומק לבעיה. וכמובן, כוועד עובדים מצטיין, הם לא דורשים שום שינוי מהותי מהמערכת.
כללי העסקה עתיקים
מדעי הרוח הם רק בעיה אחת שעולה מהדו"ח. בעיה לא פחות חמורה מתגלה במדעי הטבע. דו"ח המל"ג מתגאה בעלייה במספר הנרשמים למקצועות ההנדסה, ומספק סטטיסטיקות שנבחרו בקפידה על הישגי מדעי הטבע, אבל הוא שותק לגמרי על הדשדוש המדאיג, ואפילו נסיגה, המתגלה אצלנו במדעים ביחס לעולם.
המדע הוא התשתית האינטלקטואלית של הטכנולוגיה. רמתם של המהנדסים והטכנולוגים תלויה, בין השאר, ביכולות המדעיות של החוקרים והמרצים. הנתונים מראים שישראל מידרדרת ומדשדשת במדעים המדויקים. אוניברסיטאות בעולם עוקפות אותנו מימין ומשמאל, רמת הסטודנטים ומספרם לא מספקים, והתעשייה הישראלית משוועת למדענים מוכשרים. אבל מדינת ישראל, במצעד שכולו איוולת, מרכזת משאבים במוצרי הקצה הטכנולוגיים ובמקצועות ההיי־טק וההנדסה, על חשבון המדע הטהור. האשליה שאפשר לקצר את הדרך היישר למוצרי הקצה הטכנולוגיים, תתנפץ תוך כמה שנים במחיר כואב מאוד.
גם המל"ג יודעת שיש בעיה, ולכן היא עושה מה שעושים במל"ג: לא אומרים מילה אחת על הכשלים והסיבות, אלא מוסיפים תקציבים נוספים למערכת שמוכיחה מדי שנה שהיא לא מתאימה לנהל אותם. בזמן שהמדע העולמי שינה את פניו, האקדמיה הישראלית עדיין מתנהלת כארגון הסתדרותי סודי, עם ניהול אוטונומי וכללי העסקה משנות החמישים, שלא מסוגלים אפילו להבחין בהבדלים המהותיים שבין תחומי הידע השונים.
זו הנקודה המהותית: יש אחראים להידרדרות האקדמיה הישראלית. האקדמיה בארץ אוטונומית מאוד, הרבה יותר מהמקובל בעולם. היא זוכה לניהול עצמי מלא של מיליארדים רבים מהציבור. הלוקסוס הזה היה אמור להניב לציבור לפחות תמורה אחת: אחריותיות. אבל בכת הסגורה הזו הנכשלים הם החתולים השומרים על השמנת. האקדמיה מנוהלת ללא אחריות וללא מנהיגות. מובילי המערכת לא מודים בכישלון, לא מחפשים את הסיבות לבעיות, ולא מציעים אפילו שינוי אמיתי אחד לתיקון המצב – אלא רק דורשים שנשפוך עליהם עוד ועוד מכספי הציבור, שבעזרתם יוכלו לטאטא את מחדליהם מתחת לשטיח. נו, לפחות בזה האקדמיה הישראלית מפגינה יכולות "מונומנטליות". 
