יש כמה דברים שצריכים להיאמר על האירועים הסוערים בערבות יצהר השבוע. קודם, את המובן מאליו: אלימות היא מחוץ לתחום. זאת ועוד, אלימות נגד חיילי צה"ל או שוטרי מג"ב היא מעשה נבלה שצריך להיענות ביד קשה מצד מערכת אכיפת החוק וכוחות הביטחון. מה שקרה בשבוע החולף ביצהר הטריף את המערכת הציבורית וגרר גינויים מכל הקצוות, ובצדק. מפקד גדוד בגולני הותקף, רכב צבאי נרגם באבנים וגלגליו נוקבו, אבנים יודו לעבר חיילים וקללות נזרקו ללא סוף.
האנרכיה חוגגת. לפי נתוני מערכת הביטחון, מתחילת 2019 היו יותר מ־150 אירועים אלימים בגזרת יצהר, עשרות מהם נגד לוחמי צה"ל ומג"ב. לפני כשנה יידו הפורעים היהודים אבן ופגעו בראשה של שקד הנדלר, לוחמת מג"ב ששירתה באזור. היא נפצעה וסבלה משבר בגולגולת, ושוחררה משירות סדיר בעקבות הפציעה. בשום מקרה לא הוגש כתב אישום כלפי התוקפים. אזלת יד מוחלטת של המערכת.
אחרי הפנצ'רים, האבנים והקללות, הוציאה הנהגת היישוב יצהר מכתב חריף שבו נכתב כי "היישוב רואה את התנהלות הנערים ותקיפת חיילי צה"ל כשערורייה ובושה. אנו דורשים מהנערים לעזוב את יצהר, ועד להודעה חדשה מסירים את חסות היישוב מנוכחותם כאן, על כל המשתמע מכך". גם הקפות שניות נערכו עם הצבא במוצאי שמחת תורה, וגם הפגנה בעד חיילי צה"ל. אבל בשלב הזה זה פשוט לא מספיק. האלימות כלפי החיילים נמשכה גם אחרי הפגנת התמיכה והמכתבים. הצבא מצידו הקצה למשימת הגבעה שתי פלוגות של משמר הגבול. במקום לעשות משימות אמיתיות ורציניות מול האויב, הן עסוקות בריצות אחרי אנרכיסטים תושבי הגבעות שמעיזים לזרוק אבנים על החיילים.
חשוב להגיד – חברה לא נמדדת בקצוות שלה, אלא ביחס של המרכז לקצוות. עשרות הפורעים בגבעות הם עניין נקודתי, ואילו היחס של היישוב יצהר אליהם הוא העיקר. היישוב יצהר הוא יישוב יקר, חזק, קשוח. אבל לצערי, הוא לא עושה מספיק כדי לבער את הנגע. רוב התושבים מתנגדים לאלימות, אבל יש מיעוט שתומך ואף מסייע. ובשלב הזה של האנרכיה מכתבים לא מספיקים וגם לא הפגנות בעד צה"ל. כעת היישוב צריך לנקוט צעדים דרסטיים כלפי האוכלוסייה הזו, לבער את הנגע מקרבם.
תקשיבו חבר'ה, אתם הורסים הכול. לא רק לכם, אבל בעיקר ולכתחילה לעצמכם. לא ביקשו מכם להוריד את הראש או להתנצל בפני מי שמגנה אתכם ושונא אתכם. כאן מדובר על התנהלות בסיסית כלפי מי ששומר עליכם ועלינו. בשר מבשרנו, חיילי צה"ל.
לפני פחות מחודש יזם מח"ט שומרון, אל"מ שגיב כהן, התרמת דם ענקית בשומרון. שיא ישראלי מרגש של תרומות דם ליממה נשבר, ונאספו יותר מ־1,500 מנות דם מחיילים ומאזרחים, בעיקר כאלה שגרים בגב ההר, רבים תושבי יצהר. תור של אזרחים השתרך קרוב לשעת הסגירה מחוץ לאתר ההתרמה, ובמקביל העבירו את המספרים במונה המנות בקצב מסחרר. זה השומרון שאני מכירה ואוהבת כל כך. הנוף ההררי שמשתלב עם נוף אנושי מיוחד ואמיתי.
יש אנשים שלעולם לא יאהבו אתכם. ואתם יודעים מה, שיקפצו. רוב העם הוא לא תמר זנדברג או מרב מיכאלי. הוא לא שונא מלכתחילה. אבל הוא לא יכול לסבול, ובצדק, את האנרכיה המשתוללת הזו. אתם הורסים את השם הטוב של עצמכם במו ידיכם. אתם, שנאחזים בקרקע גם בימים קשים, בימי החורף האכזריים ובימים אדומים של פיגועים, שמחזיקים באחוז דמיוני של תורמי כליה אלטרואיסטים בתוך יישוב אחד, שעוברים יום־יום את הכפר הלא־פסטורלי חווארה וחוטפים טרור שאפילו לא מצויץ בחדשות. אתם, שיודעים להירתם ולעשות טוב, צריכים גם לשים גבול. צריכים לדעת שמי שרוכב על נמר, סופו שהוא ינשוך אותו. זה בדיוק מה שקורה בגבעות הסובבות את היישוב.
זה לא קורה באיתמר, על שלל גבעותיה, זה לא קורה באלון־מורה ולא בהר־ברכה. זה קורה ביצהר, וגם ליישוב יש אחריות למגר את הרע מתוכו. לא רק להשליך הכול על המשטרה, אלא לשתף פעולה עם מי שאפשר כדי שאנרכיזם כזה ופגיעה בחיילים לא יהיו בלקסיקון בכלל. היישוב תפוח היה פעם כזה. יישוב שסביבו צמחו ערוגות של קיצוניות ומתוכו הגיעו עשבים שוטים שפגעו בחיילי צה"ל. אנשי צבא לא היו יכולים להיכנס ליישוב. והנה, בתהליך ארוך, איטי ואסרטיבי, הצליחו תושבי היישוב למגר את האנרכיה ולהרים את היישוב מהקרקעית שבה שכן, לגבהים חדשים. זה אולי קשה כמו עקירת שן, אבל שן רקובה צריך לעקור.
ומילה לכוחות הביטחון, בעיקר למשטרה: תתמקדו בעיקר. תפרידו בין האוכלוסייה האזרחית הנורמטיבית לפורעים. תושבי יצהר סבלו חודשים ארוכים מאכיפת־יתר של המשטרה. למה? כובע. כמו בסדרות פשע, גם כאן המשטרה כנראה פרקה את תסכולה מחוסר יכולת האכיפה על הפורעים, על האוכלוסייה התמימה. וכך, היו מציקים לתושבים בדו"חות משטרה על שטויות. מציבים מחסום בכניסה ליישוב, עורכים בידוקים דקדקניים לעוברים והשבים ומחפשים בנרות עבירה שבה יוכלו להכשיל את הנבדקים. שיטור־יתר הוא דרך בטוחה לאובדן הלגיטימציה המשטרתית.
תתמקדו בפורעים. אתם יודעים מי הם, התושבים יודעים מי הם, אתם יודעים איפה הם גרים ומה הם עושים. הם ממש לא רבים, רק כמה עשרות. בעבודה ממוקדת ורצינית זה לא אמור להיות אתגר גדול.
מורכב לדבר מורכב
ובתוך כך, כמה קשה להתווכח עניינית כשמולך נמצאים דמגוגים שתופסים טרמפ על תופעה פסולה אך חריגה. כמו בז שעט על הטרף שלו – רק בלי הרבה שכל, יש לומר – עטו חברי הכנסת משמאל וארגוני השמאל על היישוב יצהר ועל ההתיישבות כולה. ח"כ זנדברג קראה "הגיע הזמן לפנות את יצהר ותשעת המאחזים", ח"כ מיכאלי נרעשה גם היא בסחף הפינויים, וח"כ עמיר פרץ אף פנה ליו"ר ועדת חוץ וביטחון כדי לכנס דיון דחוף. כל אחד עושה סיבוב על הגב של ההתיישבות בכלל ושל יצהר בפרט. זו הרמה של השיח. שטחי, מטופש, חסר מורכבות או אכפתיות.
כמה קשה לנהל תהליכים מורכבים, לשדר מסרים מורכבים, כשאלה בצד השני רק מחכים להריח דם. כל המגחכים על תורמי הכליות מיצהר, מטיפי המוסר על "למה הם תורמים רק ליהודים" (טיעון מחוצף כשלעצמו, כשהוא יוצא מפי אנשי השובע שלא חשבו אפילו לתרום בעצמם). כל אחד מרגיש מלך מול החור בחומת יצהר, חור שנוצר מבית, וצריך להיסתם. למרות מריחי הדם, התהליכים של ביעור הנגע חייבים להתנהל. לא בשבילם, בשבילנו.
