את השבועיים האחרונים עשיתי בווייטנאם. זהו גן עדן לאנשים שמחפשים ניגודים בין נופים, אנשים, מעמדות, דתות ופוליטיקה חברתית פנימית, שהיא התחום שמעניין אותי מן הסתם. בסייגון המדהימה, עיר של 10 מיליון תושבים שצומחת בקצב של טור הנדסי, אתה יכול למצוא תמונה של לנין מעל קפה סטארבקס. אבי הקומוניזם דר בכפיפה אחת עם הסמל האמריקני הירוק. על אותו ציר מנהלת ממשלת וייטנאם הקומוניסטית כלכלה קפיטליסטית גלויה וסמויה, אבל בכל חצי מטר מתנוססים גם הדגלים האדומים. הכוכב הצהוב של וייטנאם בדגל האחד, הפטיש והמגל על הדגל השני.
כרזות ענק של המפלגה השלטת בסגנון סובייטי מובהק פזורות למכביר. הן קוראות לתושבים לשמוע להנחיות הממשלה, קרי המפלגה, לציית להוראות בתחום החינוך, ולעשות את הביטוח רק דרך הסוכנים המורשים של השלטון. מרכזי מפלגה ענקיים ומחנות צבא פזורים ליד מבנים עצומים שבהם מככבות כל הרשתות המערביות, מזארה ועד כריסטיאן דיור. ברחוב ההומה אתה יכול לקבל ארוחה מדהימה במחיר של שני שקלים וחצי, ליד מסעדה שתמכור לך אותו תפריט ב־25 דולר.
בתוך כל ההמולה הבלתי נתפסת הזו חיים 100 מיליון איש, נחמדים, חייכנים ועמלנים באופן מעורר השתאות. נדמה שכל הסתירות מסביב לא נוגעות להם. מזג האוויר החם והדירות הצפופות כופים עליך כמעט לחיות בחוץ, ומדי פעם להתרענן בגשם עז ולא חביב. לפעמים נדמה שגם ההיסטוריה העגומה של וייטנאם נשתכחה מהם. המדינה האומללה הזו עברה במאה השנים האחרונות שורה של מלחמות חיצוניות ופנימיות, ששאבו ממנה את שארית כוחותיה הלאומיים. מלחמת וייטנאם הנוראה בשנות ה־60 של המאה הקודמת גבתה שלושה מיליון הרוגים בקרב אנשי הצבא והאזרחים במדינה. קרוב ל־60 אלף חיילים אמריקנים נהרגו בקרבות. הנסיגה האמריקנית ב־1975 סייעה לצפון להשתלט על הדרום, ולהשליט שם את הקומוניזם.
אבל הרושם האדיש ברחוב מטעה. כאשר אתה תופס שיחה עם האנשים, במסעדות הקטנות ברחוב, בגן ציבורי מזדמן או במהלך נסיעה על ריקשה מקומית, אתה מגלה הרבה זעם עצור. האינטלקטואלים, הסטודנטים הצעירים דוברי האנגלית וגם העובד הפשוט שונאים את המשטר. הם ידברו איתך בשקט, כאילו הרמקולים ברחוב, שפעם בקעה מהם תעמולה קומוניסטית צורמת – קולטים עכשיו את הקולות נגד המפלגה. הם מתעבים את התעמולה הזו, את הסמלים, את ההתערבות הבוטה בחיי האזרחים. אם אתה מעז לקרוא לעיר סייגון בשמה הרשמי, הו־צ'י־מין, על שם המנהיג הקומוניסטי הדגול משחרר וייטנאם, הם יתקנו אותך מיד. סייגון זה השם שהם רוצים לשמוע. אם אתה דווקא מתעקש, אתה יכול לקרוא לנהר המקונג המעופש בחלקו על שמו של הו־צ'י־מין.
היחס לשלטונות היה אמור להיות שונה. בזכות התושייה של הממשלה השלטת, וייטנאם עוברת בשנים האחרונות מהפכה כלכלית וצמיחה אדירה שמשפרות לחלוטין את מצבה של המדינה. האנשים שמתפרנסים מהקשר עם התיירים ומשוחחים עימם בגנות המשטר לא היו יכולים למצוא פעם איש זר במדינה הזו. הפתיחות היחסית הרימה את וייטנאם, גם אם האינטרנט מוגבל עדיין, המשטרה החשאית מחפשת דיסידנטים בפייסבוק, והעיתונות מזכירה את צפון־קוריאה בדיווחיה על ביקור המזכיר הכללי של המפלגה בקובה. האנשים עדיין מייחלים לשינוי, למרות הצחוקים ושמחת החיים שאינם תלויים בשום מצב, טוב או רע.
איך אמר לי דיאן, מרצה להיסטוריה שלמד אנגלית בכוחות עצמו ומשמש מורה דרך לתיירים מהמערב? "גם אם הכול נראה טוב ויש כאן שפע יחסי, אתה רוצה להרגיש שאתה חי במדינה דמוקרטית. אתה לא יכול לראות בשלטון רק מפלגה אחת כל־כך הרבה זמן. אתה רוצה ללכת לקלפי ולבחור משהו אחר. אתה רוצה לראות אנשים חדשים, אפילו שיהיה לך פחות טוב. זכור את מה שאני אומר לך: המהומות שיש עכשיו בהונג־קונג נגד סין יגיעו לווייטנאם. פה התחנה הבאה. כאן זה יהיה שונה מאוד, כי אנחנו למודי סבל. אם אנחנו מחליטים להילחם, אז עושים את זה עד הסוף. ראיתם את זה כבר", סיכם דיאן וסימן וי בשתי אצבעות.
מריחים חולשה
דיאן דיבר איתי ביום שלישי, בדרך הפקוקה עד אימה לשדה התעופה בסייגון. ביום רביעי הגעתי לארץ. בערב העניק הנשיא ריבלין לבני גנץ את המנדט להרכיב ממשלה, אחרי הכישלון של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ישראל היא לא וייטנאם. כאן יש עדיין אפשרות להחליף את השלטון בקלפי, וגם אם גנץ לא יעשה דבר עם הכוח והסמכות שניתנו לו, הרי שבימים אלה פועמת תחושה של שינוי דמוקרטי, גם אם למראית עין. נתניהו שמט את המושכות, והן עברו ליריבו. גנץ מקבל עכשיו לגיטימציה של ראש ממשלה בפוטנציה, עם מנדט מהנשיא.
האופציות של גנץ מוגבלות. יש לו 44 מנדטים ביד, ועם זה לא מקימים ממשלה. יאיר לפיד, שאפשר לקרוא לו בשקט ראש הממשלה של כחול לבן, עומד עכשיו בפני המבחן האמיתי שלו. לפיד הבטיח במשך שנים כי אחרי שהמנדט מהנשיא יעבור לרשותו, כולם יפלו לרגליו כמו מגדל קלפים, גם החרדים. זה לא נראה כך, מה שלא מרגיע את נתניהו ומקורביו. בפעם הראשונה מאז 2009, אין לנתניהו שליטה על מה שקורה כאן. זוהי נקודת שפל בקריירה המרשימה של נתניהו, שעכשיו צריך לעבוד קשה לא רק נגד גנץ, אלא גם מול השותפים בבלוק שלו. הוא יפקח עין חרדה גם על הנעשה בליכוד. הפוליטיקאים מריחים חולשה, ופעמים רבות מנצלים אותה לטובתם. זה שם המשחק.
ומי שמכיר הכי טוב את המשחק הזה הוא אביגדור ליברמן. מה גורם לאיש אחד לקום יום אחד, לבגוד בהבטחות שנתן לבוחריו, להתהפך על ראש הממשלה שפעם הוא היה איש אמונו, ולגרור מדינה לבחירות מיותרות? האם נתניהו משלם מחיר על היחס לליברמן? על הסירוב לקבל אותו בחזרה בליכוד? על הזלזול הבוטה שהפגין כלפיו כאשר כיהן כשר הביטחון? האם ליברמן פגוע כל כך, נעלב כל כך, עד שנשבע שלא ישקוט ולא ינוח עד שנתניהו ילך הביתה אבל וחפוי ראש?
בינתיים ליברמן נהנה מחנופה שכמותה לא קיבל מעודו. זוהי שעת הפריחה שלו בתקשורת הישראלית. מראיינים קשוחים מתרפסים בפניו. אנשי מפלגתו, שאיש כמעט לא מכיר, מקבלים כבוד מלכים בשידורים. כולם מחכים לרגע המכונן שבו ליברמן יודיע על תמיכת ישראל ביתנו בממשלת המיעוט של גנץ עם המחנה הדמוקרטי והמפלגות הערביות. איש כמובן לא ישאל עד אז את ליברמן על עמדותיו המסיתות, על החקירות של בכירי מפלגתו, על חבריו הטובים שעושים את דרכם לכלא, על הדרכים שלו להיאבק בשחיתות שלטונית שהוא ואנשיו בקיאים בה כל כך. עזבו את השטויות, תנו לו להפיל את נתניהו בשקט. 
