לפני שלושה שבועות הוקדש מוסף 'יומן' של מקור ראשון לקהילת יוצאי אתיופיה בישראל. ביום שני הקרוב, כ"ט בתשרי, ימלאו 64 שנים לפטירת אחד החוקרים החשובים של יהדות אתיופיה, ד"ר יעקב פייטלוביץ'. הוא נולד בלודז', עלה לישראל, בחר להקדיש את חייו לחיזוק הקשר של העם היהודי עם קהילת ביתא ישראל, אך לא זכה להקים משפחה. בשנה שעברה גילה הרב חנניה בלומרט שאין מי שפוקד את קברו של ד"ר פייטלוביץ' ביום השנה לפטירתו. הוא החליט להוביל יוזמה חדשה שתכלול עלייה לקבר ואירוע אזכרה שבו תועלה על נס פעילותו של החוקר פייטלוביץ', בהשתתפות קבוצת תלמידות יוצאות אתיופיה מאולפנת צביה בת־ים ואנשים נוספים.
בקהילה האתיופית רבים קוראים לו "הקייס הלבן", אבל הרב חנניה בלומרט הוא לא קייס אלא רב ופעיל חברתי בקהילה האתיופית בבת־ים. למרות מוצאו האשכנזי, כבר מנעוריו קשר את גורלו עם קהילת יוצאי אתיופיה. בילדותו התעניין בעולים הראשונים שהגיעו במבצע משה; בנערותו הלך לפגוש את העולים שהגיעו במבצע שלמה, והחל ללמד אותם עברית ביוזמתו הפרטית. במקביל למד אמהרית, וכיום הוא דובר אותה באופן שוטף.
"לצערי יש לא מעט רבנים וראשי מוסדות שעדיין מגלים סקפטיות בנוגע לציבור האתיופי, וכשיש מחאה הם אפילו תוהים אם כל העלייה הזאת לא הייתה מיותרת"
בתקופת לימודיו בישיבת מרכז הרב בילה בלומרט שבתות רבות באתרי הקרוונים של העולים, התחבר לקייס מנשה זמרו ז"ל, זקן הקייסים, והשקיע זמן רב בלימוד המסורת והתרבות של הקהילה. לפני 25 שנים, בתקופה שבה נישואין של צברים עם עולים מאתיופיה היו מחזה נדיר במיוחד, התחתן בלומרט עם אסתר, בת הקהילה שעלתה ארצה בראשית שנות השמונים. את חופתם ערך הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב ורבו של בלומרט, שתמך מאוד בחיבור שלו עם הקהילה האתיופית ועם מנהיגותה הרוחנית.
לבני הזוג שישה ילדים. בתם הבכורה נישאה לפני כשלושה חודשים באותו ערב שבו פרצה המחאה של בני הקהילה האתיופית, בעקבות מותו של סלומון טקה מירי של שוטר. החופה נדחתה, ורבים מהמוזמנים התקשו להגיע. גם כעבור כמה חודשים, הרב בלומרט מרגיש קרוע וכואב בעקבות המחאה. "לצערי זה תהליך שחוזר על עצמו ולא נגמר", הוא אומר. "מקיימים תהליכים חברתיים ומשטרתיים, ושוב הקלפים נטרפים. הזדהיתי עם הכאב והבנתי מהיכן הוא בא, אבל ברור שאני מתנגד לאלימות וגם חושב שהיא מזיקה מאוד".
במחאה הקודמת של הקהילה, בשנת 2015, התראיין הרב בלומרט לרדיו החרדי 'קול ברמה'. השדרן מרדכי לביא שאל אותו אם הוא גאה בבני הקהילה שלו שהתנהגו "כמו בהמות על שתיים". "זה היה ביטוי חצוף ביותר", הוא מתקומם. "אף פעם לא שואלים רב אם הוא גאה בקהילה שלו, בטח שלא בשעת משבר. ברור שלרב חרדי הוא לא היה מעז לדבר כך. חודש לפני כן, בהלוויה של הרב וואזנר זצ"ל, נהרגו שני אנשים מהדחיפות של המשתתפים. על אותן דחיפות הוא לא היה מעז לדבר כך. אבל במחאה של הקהילה, כשאנשים פרקו כאב, לא הייתה לו בעיה".
הרב בלומרט, כמו רבים אחרים, סבור שהזעם מול התנהלות המשטרה הוא רק סימפטום של משבר זהות. "קשה לאנשים לחיות עם התחושה שבמשך שנים מטילים ספק ביהדותם. הדרישה מהעולים לעבור גיור לחומרה נבעה מ'חשש מיעוט גויים' ולא מהטלת ספק, ועדיין התחושה קיימת ולא לחינם. אני מסתובב הרבה בארץ ולצערי יש לא מעט ראשי מוסדות חינוך ורבנים, גם מהמיינסטרים הדתי־לאומי, שעדיין מגלים ספקנות כלפי הציבור האתיופי, וכשיש מחאה הם אפילו תוהים אם כל העלייה הזאת לא הייתה מיותרת. ראש ישיבה חשוב ששמע שאני נשוי לאתיופית אמר לי בלי להתבלבל: 'אבל אתה יודע שיש ספק אם הם יהודים'. הוא התעלם מכך שרבּ אברום שפירא חיתן אותי ועודד אותי לעבוד עם הקהילה, שהרב עובדיה יוסף נתן לי את ברכת הדרך, וכך גם הרב צבי טאו כשהתייעצתי איתו בתור בחור צעיר".
להשתלב בלי לבעוט
לרב בלומרט יש ביקורת גם על היחס לתרבות של הקהילה. "בתי ספר רבים מציינים את חג הסיגד, חלקם באופן מאולץ, ומה עושים? מביאים פופקורן, אולי אינג'רה עם כמה רטבים, תולים על הקיר פתגמים, וקצת מנגנים. אבל כל זה לא קשור ליהודי אתיופיה, אלא לאתיופיה במובן הרחב. הם לא נוגעים ביהדות של בני הקהילה".
לכאורה אתה כרב בקהילה עושה דבר דומה, כשאתה בא עם ההלכה האשכנזית ומתעלם ממנהגי הקהילה.
"תפקיד הרב בקהילה הוא תוצאה של משבר וטעות חמורה שנעשתה. הרעיון הראשוני היה לבנות את הקהילה באמצעות ההיררכיה הפנימית שלה והעוגנים הטבעיים שהם הקייסים, ולא להביא רבנים מבחוץ, אבל זה לא צלח. אין ספק שהמושג של 'רב' זר לקהילה, ואני לא תמיד מרגיש איתו בנוח. לכן ההנהגה שלי היא לא לכפות את ההלכה שלי על הקהילה. בבית הכנסת שלנו מאפשרים את שתי המסורות".
"למבוגרים שגדלו על המסורת האתיופית ומכירים אותה, אני לא מסוגל לומר שיעזבו את מסורת אבותיהם ויאמצו מסורת חדשה, אבל מכיוון שהמסורת האתיופית בנויה על מנהגים שלא תמיד מתאימים למה שקורה פה בארץ, הצעירים פחות מוצאים את עצמם במסורת הזאת. הפער הלשוני והטכנולוגי ניתק אותם ממסורת הוריהם, ואני משתדל להראות להם שאפשר לשמר מנהגים אתיופיים בתוך ההלכה. למשל שבמקום 'אדון עולם' בסוף התפילה יגידו פיוט של קייס, ובליל הסדר במקום 'חד גדיא' ישירו פיוט מהתפילות שלהם".
הרב בלומרט מתפלל בנוסח אשכנזי, אבל את ילדי הקהילה האתיופית הוא מכין לקרוא בתורה לפי המנהג הספרדי־ירושלמי, כפי שנוהגים כיום רוב בני הקהילה. "המטרה שלי היא לאפשר להם להשתלב בחברה בלי לבעוט במסורת אבותיהם. גם אם הם לא ימשיכו בה, לפחות שיכירו ויכבדו". בחופות הרבות שהוא עורך לבני הקהילה האתיופית משלב הרב בלומרט את הקייסים של הקהילה ומנחה את האירוע בשפה האמהרית. "למדתי עם חלק מהקייסים ואנחנו חברים. יש גם טקסים שהם מנהלים עד היום לבדם, כמו הלוויות ואזכרות".
על הקהילה שבה קשר את חייו מדבר הרב בלומרט כעל אבן יקרה בתהליך קיבוץ הגלויות. "לפני שמדברים על היכרות עם ההיסטוריה והתרבות של בני הקהילה, צריך קודם כול לא לפקפק ביהדותם ופשוט להתייחס אליהם כאל עוד קהילה בעם ישראל. לצערי רבים מהם עדיין מרגישים שאנחנו עושים להם טובה שאנחנו מקבלים אותם. יש יחס מתנשא סמוי, והם בסך הכול רוצים להיות שווים בין שווים".
