טועה מי שחושב שנערי "תג מחיר", שתקפו בסוף השבוע שעבר את חיילי צה"ל בגבעות שסביב היישוב יצהר, הם נערים בסיכון שהוזנחו בידי רשויות הרווחה ונפלטו לשולי החברה. אין אלה נערים משועממים, אין זו פרחחות נוער רגילה. מדובר בצעירים ששומרים קלה כחמורה, בדרך כלל, ולוקחים את התורה ברצינות רבה. לנגד עיני הנערים האלה עומדת לא רק אהבת התורה והארץ, אלא גם השאיפה לקירוב הגאולה. הם נערים אכפתיים ואידיאליסטיים. זו עבריינות אידאולוגית. וזה בדיוק לב הבעיה.
"האידיאליסטים הגדולים… שהנטייה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כלשהי, הם רק מחבלים והורסים, והם מושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל", כתב הרב קוק (אורות קכ"ב). בשולי מפעל ההתיישבות ביו"ש נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. הם חפצים בהגשמת גאולת ישראל ואור האידיאליזם הגדול של ההתיישבות נגע גם לליבם, אלא שמשהו בתפיסת עולמם מביא אותם לעימותים עם כל מי שרק אפשר. לא רק עם הערבים, גם עם צה"ל והמשטרה – ולא רק איתם, אלא גם עם אנשי ההתיישבות והיישובים שבקרבם הם חיים. לתוהו אין גבולות, והוא חוצה קווים אדומים השכם והערב. הוא מתחיל נגד ערבים – דבר פסול כשלעצמו – וגולש הלאה.
בירור התופעה הזאת חשוב לציבור האמוני בלי קשר לצורך להתגונן מול האשמות השמאל או להתנצל בפניו, ובלי קשר לכך שהוא פוגע במפעל ההתיישבות. הוא חשוב לנו ולכל עם ישראל משום שבו תלויה ההבנה כיצד באמת בונים את המדינה וכיצד מקדמים את הגאולה.
האם הנערים האידיאליסטים האלו אינם צודקים? הם צודקים. האם עצם תביעתם לגאולה איננה אמיתית? היא אמיתית. האם הדרישה שלהם מהמדינה לנהוג אדנות בארץ ישראל אינה מעוגנת בתורת ישראל? היא מעוגנת בה. האם הדרישה שלהם מצה"ל לנהוג בתקיפות מול המחבלים והפורעים הערבים אינה אלמנטרית? היא אלמנטרית. האם הדרישה שלהם מהמדינה לא להרוס בנייה יהודית אינה צודקת? היא צודקת.
אז מדוע הם נכנסו ל"מלחמת עולם" עם כל מי ומה שזז בשטח? כי אין להם סבלנות. בשביל סבלנות ואורך רוח יש צורך באמונה גדולה ועמוקה. ולא רק בחיצוניותה של האמונה אלא בפנימיותה. דרושות אמונה והבנה שלמרות התפקוד הלא נכון של חיילי צה"ל, הם עוד יגיעו לזה; אמונה שאף על פי שצה"ל עסוק בהתגוננות הוא עוד יעבור למתקפה; אמונה שאף שהמדינה אינה אידיאלית, עתידה עוד לפניה. הכרה בכך שאף שעם ישראל לא מבין את תהליכי הגאולה המתחוללים בקרבו, הוא עוד יבין.
יותר מכך: בשביל סבלנות יש צורך בהבנה שכל העיכובים, המשברים והחולשות של מדינת ישראל הם רק שלבים של לימוד, שיעורים אמוניים, שריבונו של עולם מלמד את עם ישראל דרך הרגליים בדרך להגשמת חזון הגאולה.
צודקים לחלוטין מי שדורשים מצה"ל להגיב כראוי מול הטרור הערבי, לא להרוס בנייה יהודית ולהרוס בנייה בלתי חוקית ערבית. צודקים לחלוטין מי ששואפים לחברה יהודית אידיאלית החיה לפי נורמות של תורה ומחילה את הריבונות הישראלית בכל שטחי ארץ ישראל. אך הוויכוח אינו על החזון אלא על הדרך. האם מבחינה תורנית ראוי לכפות על עם ישראל את החזון גם כשהוא אינו מבין אותו, ולכן אינו מזדהה איתו, רק כי החזון הוא אמת? או שמא ראוי להיאזר בסבלנות, לפעול פעולה פנימית, תודעתית, חינוכית, לתקן מבפנים את עם ישראל ואת מדינת ישראל – כדי להביאה, צעד אחר צעד, למצב שבו יבינו את החזון, יבחרו בו ויגשימו אותו מתוך בחירה והכרה?
הדרך הראשונה היא דרך התוהו. דרך קצרה וארוכה, ארוכה מאוד. רוממות הגאולה בגרונה אבל בפועל היא "קליפת הגאולה". היא "מריחה" את ניחוח הגאולה שבאוויר דורותינו, משתכרת ממנו ומאבדת את עשתונותיה. היא אינה מובילה לגאולה אלא לחורבן. הדרך השנייה דורשת הרבה סבלנות, אמונה והבנה. היא גם מחייבת לסבול עיוותים ואי שלמות זמניים, והזמניות הזאת יכולה לארוך שנים רבות. מי שלא יכול לסבול את העובדה שצה"ל עדיין לא מתפקד כראוי, שבתי המשפט שלנו הפכו את המשפט למשפח, שהמדינה עדיין לא מושלמת ושעם ישראל עדיין לא שואף לגאולה – לא אמור להשתתף בהתיישבות ביהודה ושומרון. הוא גם לא אמור להתעסק בגאולה, לפחות לא באופן מעשי.
לעם ישראל, לחברה הישראלית ולמדינת ישראל יש לא רק זכות אלא חובה להיאבק באמצעות מנגנוני הביטחון בכל ניסיון לכפות עליהם בכוח אידיאל שאינם בשלים לו – אפילו אם זו הגאולה עצמה.
