נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, שהלך השבוע לעולמו, היה הלורד הזקן של המשפט הישראלי. שמגר ליווה את מערכת המשפט במדינת ישראל כמעט מאז הקמתה, תחילה במערכת המשפט הצבאית, ומסוף שנות השישים במערכת המשפט האזרחית, כיועץ המשפטי לממשלה, כשופט בית המשפט העליון וכנשיאו.
בשלהי שירותו בצה"ל היה שמגר אביה המשפטי של התפיסה שמדינת ישראל אינה כוח כובש בשטחי יהודה, שומרון ועזה. שמגר הסביר אז שהממשל הצבאי ביהודה ושומרון אינו מוגבל במגבלות האמנות הבינלאומיות התקפות על ממשל כובש, וזאת משום ש"הרעיון של הגבלת הסמכויות של ממשל צבאי מבוסס על ההנחה שהיה קיים ריבון אשר גורש, וריבון זה היה ריבון חוקי". ביהודה, שומרון ועזה, לשיטתו של שמגר, מעולם לא היה ריבון חוקי, משום שישראל וכמעט כל מדינות העולם לא הכירו בסיפוח יהודה ושומרון לירדן ובלגיטימיות השליטה המצרית בעזה. לכן, סבר שמגר וסברו גם דורות של משפטנים במשך יותר משני עשורים, לממשל הצבאי הישראלי ביש"ע מוקנות סמכויות חקיקה וממשל נרחבות. זה גם היה הרקע לתפיסה שהקמת התיישבות ישראלית נרחבת ביו"ש ובעזה היא לגיטימית לחלוטין, גם לפי כללי המשפט הבינלאומי.
בתחילה לא שלל העולם על הסף את הגישה הזאת. אפילו החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם נוסחה כך שלא תסתור את התפיסה הזאת, הגם שלא תכיר בה. אולם בהמשך ניצחו הפלסטינים בקרב על התודעה. בזירה הבינלאומית התקבעה התפיסה שמדינת ישראל היא כוח כובש ביהודה, שומרון ורצועת עזה, ובהמשך השתלטה התפיסה הזאת גם על עולם המשפט הישראלי. אם תשאלו היום משפטן ישראלי שאינו מן הדור הוותיק, העוסק בנושאים הקשורים לשליטה הישראלית ביהודה ושומרון, תיווכחו לדעת שהדוקטרינה של שמגר נשכחה כמעט, ואבד זכרה. זאת אף שעד היום היא הבסיס לעמדה המדינית הרשמית של מדינת ישראל.
מי שניסו להחזיר לחיים את דוקטרינת שמגר היו שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי וחברי הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון בראשותו. 11 עמודים הקדישו חברי הוועדה בפתח הדו"ח לסוגיה, והבהירו מדוע גם לדעתם דוקטרינת שמגר היא הנכונה. זאת, אגב, בלי להזכיר את שמגר בשמו. למרבה הצער הדו"ח לא אושר רשמית, וגם לא ניצח בקרב על תודעתה של קהילת המשפטנים הישראלית.
בד בבד, שמגר הוא גם מאבותיה של גישת האקטיביזם השיפוטי במשפט הישראלי, תחילה בתפקידו בממשלה ובהמשך בכהונתו בבית המשפט העליון. אהרן ברק נחשב לאבי המהפכה החוקתית, אך שמגר הוא בלי ספק הסב הגאה. בתקופתו, ולא בימי ברק, חלה ההרחבה הגדולה ביותר בזכות העמידה, שאפשרה את הרחבת התערבותו של בית המשפט העליון בסוגיות הנוגעות לניהול ענייני המדינה. הוא גם הרחיב מאוד את ההגנה המשפטית על זכויות האדם, עוד לפני חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
כיועמ"ש, ושנים אחר כך בעת שעמד בראש הוועדה לבחינת מעמד היועמ"ש (שאת רוב מסקנותיה הממשלה לא אימצה מעולם, אך בג"ץ הסתמך עליהן למרות זאת), פעל להרחבה גדולה מאוד של סמכויות היועץ.
שמגר הוא במידה רבה אבי התפיסה שהיועמ"ש אינו עורך הדין של הממשלה, כי אם מייצג "האינטרס הציבורי", תפיסה שהפכה את היועמ"ש למפקח־על הממונה על כל מעשי הממשלה. מאז ימי שמגר התפיסה הזאת רק העמיקה והתרחבה. לטוב ולרע, היא בהחלט חלק ממורשתו של המשפטן דגול.
