כבר שבועיים שואלים אותי, "אחי, ראית כבר את 'ג'וקר'?", אומרים לי "שמע, אתה חייב לראות", וקובעים "אני לא מדבר איתך יותר בחיים אלא אם כן אתה רואה את 'ג'וקר'". אני לא זוכר סרט שכל כך הרבה אנשים התלהבו ממנו כבר המון זמן. אז ביום שלישי כינסתי את שירן לישיבה משפחתית, והודעתי לה שהולכים לסרט. לאחר שהרהרתי מה קרה לחיי שהם מצריכים ישיבה מיוחדת כדי ללכת לסרט, נכנסתי לאתר בית הקולנוע והזמנתי כרטיסים.
בתשע בערב הגיעה הבייביסיטר, או כמו שאני קורא לה, "זאת שבגללה כל סרט עולה לנו 300 שקל בלי פופקורן". הדרכנו אותה בנוגע לקטנים, לקפה ולטלוויזיה, ויצאנו. הגענו לקולנוע בקניון גבעתיים 45 דקות לפני הסרט, אז עשינו מה שכל זוג עם ילדים עושה כשהוא סוף סוף יוצא לבילוי: התיישבנו בבית קפה לדבר על הילדים. הזאטוט שלנו נורא כועס לאחרונה, ואנחנו, כלומר שירן, חוששים שהוא יצא רגזן כמו אביו.
הזכרתי לשירן שהוא רק בן שנתיים, ועוד מוקדם להסיק מסקנות מכך שהוא רוקע ברגליים ונוהם בכל פעם שהוא לא מקבל מה שהוא רוצה. שירן טוענת שאלו תסמינים שדורשים תשומת לב. כמובן, בתגובה לאי הסכמתה רקעתי קצת ברגליים ונהמתי לעברה. היא צחקה ואמרה שהיא התגעגעה ליציאות שלנו. "חכי, זו רק ההתחלה", השבתי. "אנחנו עומדים לראות את 'ג'וקר'".
למה? ככה
לפני שנצלול לניתוח היצירה הקולנועית, עליי להתוודות: אני לא מבקר קולנוע, ואני גם לא מתיימר לכך. אין לי מושג איך מבקרים סרטים. מעבר לכך, במרבית הסרטים אני נרדם, כך שקצת קשה לנסות לבקר 20 דקות מתוך הסרט. ואל דאגה, אין פה ספוילרים.
הג'וקר, למי שלא מכיר, הוא לא הקלף שכיף לקבל ברמי (משפט שגרם לי להרגיש זקן ולהתגעגע לאבא שלי בו זמנית). הג'וקר הוא אחד מהנבלים הקולנועיים המפורסמים ביותר אי פעם, יריבו של באטמן, איש העטלף, שהוא גיבור־העל המעפאן בכל הזמנים. הרי לא מדובר בגבורה סטייל ספיידרמן שעקץ אותו עכביש, או סופרמן שעקץ אותו כוכב אחר, אלא בגבר לבן ופריווילג, מפוצץ בכסף, שמסדר לו טכנולוגיה, אחלה אוטו, ויכולת לקפוץ מבניינים בלי להתרסק על הרצפה.
הג'וקר, מאידך, הוא נבל – מילה כל כך כיפית שברשותכם אשתמש בה עוד מלא – שנלחם נגד באטמן בעיר הדמיונית גותהאם, ועל הדרך מפוצץ אינספור חפים מפשע, זורק אנשים ממטוסים, משמיד בניינים, מפוצץ גשרים, והכול כשהוא מאופר כמו ליצן ומתנהג כמו אדם שבהסתכלות פסיכיאטרית היה נכשל עוד בשלב ההיכרות.
את הג'וקר משחק חואקין פיניקס, שחקן שאני מתעב עמוקות כי הוא משתייך לז'אנר שאני קורא לו "השחקן הבוהה": ז'אנר של שחקנים שאצלם היחס בין המלל ובין דקות המסך הוא קטן במיוחד. הסרט, כפי שהזהירו מבקרים רבים הוא "לא סרט גיבורי־על קלאסי". כלומר, יש בו פחות פיצוצים, מכות וכוחות על־טבעיים. הוא בעצם עוסק בשאלה איך הפך אדם רגיל למדי – טוב, לא הכי רגיל: הוא דיכאוני וסובל מתסמונת מעצבנת שגורמת לו להתקפי צחוק בלתי מוסברים – לאחד הנבלים האכזריים ביותר במקצוע.
ולהלן הביקורת שלי לסרט: אחלה סרט. ובכל זאת, גם אם לא סבלתי ואפילו נשארתי ער, כשיצאנו מהאולם ביציאה שבנוי כך שתחשוב שהקולנוע מתבייש בך אז הוא מוציא אותך ממקום שאף אחד לא רואה, הלכו וגאו בי רגשות מוכרים שאין לי דרך אחרת לתאר מלבד "עצבים".
על מה עצבים? פתאום קלטתי שאשכרה ראיתי במשך שעתיים סרט שמטרתו להסביר לי איך אדם יחסית סביר הופך למפלצת. ונחשו מה ההסבר? אנשים התייחסו אליו ממש לא יפה והחיים לא האירו לו פנים. בואו נחפור בזה קצת בצורה יאיר לפידית: מתי הפכנו לעם, או בעצם לעולם, שמתעסק כל כך הרבה במניעים של הנבלים שלו? כן, אני יודע שזה קטנוני, אבל תארו לעצמכם סרט שעוסק בפעם ההיא שאחד מהחוטפים בפיגועי 11 בספטמבר ישב וראה בטלוויזיה אמריקני אומר משהו לא יפה על האסלאם; דמיינו סרט שעוקב אחר החיים של נער פלסטיני שהחיים התנכרו אליו כהכנה למעשה רצח אכזרי שביצע; דמיינו סרט על האנס בני סלע, שמסביר לכם באמפתיה איך בתיכון הוא נדחה בגסות פעם אחר פעם בידי בנות המין השני.
"ג'וקר" הוא יופי של סרט: המשחק טוב, הפסקול מצוין, הכול במקום. אבל הוא גם סרט שמייצג באופן מושלם את העולם המעייף שאנו חיים בו. אנחנו עסוקים כל כך בהבנת מניעיו של הנבל, שאנחנו שוכחים שלפעמים נבל הוא רק נבל. אנחנו מחפשים ללא הרף סיבות לרוע, כדי שנוכל להאשים בו את עצמנו. אנחנו לא מקבלים את העובדה שלפעמים רוע הוא רוע, ואין לו סיבה שאפשר לתלות בחברה או בממשלות או בחיים.
לראות בשחור ולבן
העולם שלנו מלא בג'וקרים, ואני לא מתכחש לכך שלפעמים ג'וקר הוא תבנית נוף חברתו. אבל האמת היא שאנחנו מפחדים מהבלתי מוסבר והאקראי, ולכן אנחנו אוהבים את הג'וקרים שלנו עם סיבה ותוצאה ברורים. "התנהגנו אליו ככה, אז הוא ג'וקר", "כבשנו אותו ככה, אז הוא ג'וקר", "חינכנו אותו ככה, אז הוא ג'וקר", "לא ראינו את הסימנים המקדימים, אז הוא הפך לג'וקר". רק אל תתנו לנו את "הוא פשוט ג'וקר".
כשהייתי ילד הכול היה פשוט. היית יושב ורואה היאבקות WWF, והיו טובים ורעים. אף אחד לא באמת התעניין בלמה יוקוזונה רע, ולמה ברט דה היטמן הארט הוא טוב. לאף אחד לא היה אכפת למה האויבים של רמבו הפכו לטרוריסטים, ואת מי לעזאזל עניין למה הרעים שקלינט איסטווד ירה בהם הפכו לרעים. נכון, זה היה עולם של שחור ולבן, אבל אם תשאלו אותי הוא היה הגיוני יותר מהעולם הצבעוני של הנבל עם איפור הליצן.
ביציאה שאלתי את שירן מה היא חושבת, היא הנהנה ושאלה אם אפשר לעשות את זה באוטו כי כל שעת בייביסיטר היא 50 שקל. ואז קלטתי: אני הולך לשלם איזה 400 שקל על סרט. תגידו לי אתם, זו לא סיבה להפוך לג'וקר?
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
