הם נפטרו בהפרש של כמה ימים, אך הובאו לקבורה באותו יום. שניהם זכו לאריכות ימים ובאמתחתם מפעל חיים רב ערך. שניהם תלמידי חכמים ופוסקי הלכה חשובים: השופט מאיר שמגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, והרב נסים קרליץ, ראש בית דין צדק של העדה החרדית. סמיכות הזמנים והדמיון בתפקידים כבר הולידו כמה השוואות מתנשאות מצד החרדים, בעיקר לגבי מספר המשתתפים בלוויותיהם. לפני כשבע שנים בלטה השוואה דומה בין פרופ' בנציון נתניהו, אביו של ראש הממשלה, ובין הרב יוסף שלום אלישיב, מנהיג העולם החרדי דאז. גם הם נפטרו בסמיכות זמנים, שניהם בגיל 102. אז השוו החרדים בין מספר הצאצאים שלהם: עשרה צאצאים בלבד לפרופ' נתניהו, ולמעלה מאלף לרב אלישיב.
כבר אז חשבתי שיש חוצפה בהשוואות האלה. צאצאי הרב אלישיב ודומיהם יכולים לשגשג במידה רבה בזכות התמיכה שמרעיפה עליהם משפחת נתניהו ודומותיה. מאות האלפים שליוו את הרב קרליץ למנוחות הם תצוגה מרשימה של "כבוד תלמידי חכמים", אבל בו בזמן גם סמל לתרבות של התבטלות בפני גדולי הדור והערצה להם, שאני מרשה לעצמי להניח ששמגר לא היה מעוניין בה.
אבל בעיקר יש כאן התעלמות מההיבט המהותי יותר של ההשוואה: באיזו מדינה היית רוצה לחיות – זו ששמגר ודומיו מעצבים את אורחותיה, או בזו שקרליץ ודומיו מעצבים אותן? נדמה לי שבהצבעה חשאית על השאלה הזאת, גם דתיים ומסורתיים רבים, אולי אפילו חרדים רבים, היו מעדיפים לחיות במדינת שמגר מבמדינת קרליץ. ולו רק מכיוון שבמדינת שמגר יוכלו גם מי שאינם חרדים לזכות במעמד מכובד, וגם החרדים יוכלו לבחור ברמת ההקפדה המתאימה להם, בעוד במדינת קרליץ אפשרות הבחירה, ובוודאי האפשרות לזכות במעמד חברתי, היו נשללים מהם.
התמונות של מאות האלפים הגודשים את רחובות בני־ברק הרטיטו לבבות חילונים רבים, ולאו דווקא מהתרגשות. התמונות האלה מסמלות את הפחד החילוני הגדול ביותר: שהדמוגרפיה החרדית, בחסות הדמוקרטיה החילונית, תשתלט על המדינה ותשליט עליה משטר פונדמנטליסטי. בפחד הזה מתמקדות כמעט כל הדיסטופיות, חזונות האימה הספרותיים, שנכתבו בישראל בעשורים האחרונים. צריך אמנם לקחת את החרדה החילונית הזאת עם כפית של מלח: הגידול הדמוגרפי העצום גם משנה את החברה החרדית מבפנים. היא נאלצת להיפתח לשוק העבודה ולהשכלה אקדמית, במידה מסוימת גם לשירות צבאי – וכל אלה בהחלט יכולים להשפיע גם על ערכיה.
ואולם, גם לחברה שאינה חרדית יש אחריות לאפשרות שהדיסטופיה שלהם תתממש, ולא רק בגלל ההטבות החומריות והפטורים שהם מעניקים לחרדים. החלק העמוק יותר הוא התפרקות מדינת שמגר מערכיה שלה.
כבר ב־1996, בבחירות הראשונות שבהן ניצח בנימין נתניהו, ניתח המפסיד, שמעון פרס, את התוצאות במשפט מבריק אחד: "היהודים ניצחו את הישראלים". האתוס הישראלי נשען על שתי רגליים מנוגדות לכאורה: תודעת רציפות עם המסורת היהודית, אך גם מרידה בה: חילונה כתרבות לאומית, והטמעת ערכים אוניברסליים כחירות ושוויון.
לאתוס היהודי שבו הדת היא מרכיב בלעדי היו כמה יתרונות על האתוס הישראלי: ותק של 3,000 שנה ומקור סמכות אלוהי. אבל האתוס הישראלי הצליח להציב חלופה כובשת, משום שלצד הערכים החדשים הייתה בו תודעת מחויבות, המעניקה משמעות לחיים. אבל לאורך השנים הלכה ונחלשה המחויבות הזאת, ולעומתה עלתה תודעת המרד האוניברסלי־ליברלי. האיזון הופר.
תפיסת עולם ליברלית היא תנאי הכרחי לקיום חברה שיש בה זהויות רבות, אבל היא אינה תנאי מספיק לקיומה של זהות. אי אפשר לבסס זהות על סובלנות לערכי הזולת, בלי שיהיה בה גם מרכיב חיובי, תובעני ומחויב, של ערכים עצמיים. מי שרוצה להבטיח את בכורתה של "מדינת שמגר" לדורות רבים צריך להבטיח גם את האיזון בין שתי הרגליים של מורשת שמגר, הלאומית – הכוללת גם מחויבות למסורת היהודית – והליברלית. בראש ובראשונה באמצעות חוקה, שהייתה משאת נפשו של שמגר בשנותיו האחרונות. אבל גם בעיצוב של אתוס ישראלי לאומי וליברלי, שיהיה מחויב לדרכו לא פחות משהאתוס החרדי מחויב לדרכו.
