יש לי חבר טוב שקוראים לו אהרן, אבל אני קורא לו אלוף. נפגשנו בצבא, הוא היה איתי באותה כיתה בטירונות. ישנו באותו האוהל, והיינו חברים טובים. אהרן היה אז צעיר אמריקני, מניו ג'רזי, שסיים את התואר באוניברסיטה היוקרתית של בוסטון ואז הגיע לארץ במיוחד כדי לשרת שנתיים בצבא. הוא היה יותר ציוני מכולנו ביחד, יותר חכם מכולנו ביחד, ויותר בוגר מכולנו ביחד. אנחנו היינו ילדים מטומטמים שרצו להחזיק אם שש עשרה, והוא היה בחור מורכב ועמוק ומבריק.
בתקופה ההיא, בתחילת הטירונות, עברתי משבר נפשי נורא. משהו אפל מאוד ועצוב מאוד ומצלק מאוד, ואהרן היה שם בשבילי. הוא היה חבר טוב, הוא ידע איך להקשיב, וידע איך לענות, ובהרבה מובנים הוא הציל לי את החיים, כי החיים שלי היו אז על סף תהום. נראה לי שגם בגלל זה אני אוהב אותו כל כך. אבל לא רק בגלל זה. אני אוהב אותו כי הוא יהודי מצחיק, ממורמר ומתוק, שיודע לחיות את החיים האלה, במלוא עליבותם, ובמלוא הדרם. קשה להסביר את זה. אם הייתם מכירים אותו הייתם מבינים.
ולפני כמה שבועות, יצא לי לבלות עם אלוף בחו"ל. הסרט שלי הוקרן בפסטיבל ונציה, והוא הגיע לשם כדי לבלות איתי את ימי הפסטיבל. אכלנו פיצה ופסטה, ושתינו יין רוזה יקר, וראינו סרטים, והזענו כמו שרק בוונציה מזיעים, וטבלנו בחוף הים, ושתינו מלא קפה ומלא שפריץ אפרול, והיינו מאושרים וצעירים. ובאחד הערבים בטיול הזה, כששטנו בסירת אוטובוס בין ונציה לבין הלידו, הבטן שלנו הייתה מלאה בגבינה ובבצק, והשמש הכתומה בהקה בשמיים, והרוח החמה הצליפה לנו על הפנים, מצאתי את עצמי אומר לאלוף, אלוף, אלו שנותינו היפות ביותר.
וכמה ימים אחר כך, כטוב ליבנו ביין ורוד וקר, אלוף סיפר לי סיפור נפלא מכל נפלאות. כשהוא סיים לספר אותו פעם אחת, ביקשתי ממנו לספר אותו שוב, מרוב שאהבתי את הסיפור הזה, ומרוב שהרגשתי שהוא חשוב. ואלוף סיפר אותו שוב, למה לא, בשביל מה יש סיפורים בעולם. ואני שמעתי את הסיפור בפעם השנייה, חייכתי חיוך גדול, וחשבתי לעצמי, זה סיפור שצריך לכתוב, זה סיפור שעוד אנשים צריכים לשמוע. אז הנה, עכשיו אני כותב אותו לכם.
****
וזה הסיפור. לפני כמה חודשים, אלוף עלה על טיסה מלוס אנג'לס לניו יורק. זו הייתה טיסת לילה מאוחרת, והמטוס היה מפוצץ באנשים שרצו לישון כדי לקום ליום העבודה של מחר. באמריקה קוראים לטיסות כאלה רד איי פלייט. אהרן ישב בשורה האמצעית של המטוס, ולצידו, במושב האמצעי, ישבה גברת אמריקנית אחת, בת ארבעים בערך. היה לה שיער בלונדיני צבוע, ומשקפיים אדומים גדולים, ומין ז'קט שחור וכבד. היא נראתה אישה נחמדה, אבל גם קצת קשה. היה לה מין אף כזה, חד ונחוש. והציפורניים שלה היו כסוסות. לא שזה משנה.
אלוף הנהן בנימוס לגברת עם המשקפיים, כדי שלא תתחיל פה איזו שיחה חלילה, ומיד נעץ את האוזניות שלו באוזניים, כדי לשקוע במערכת הבידור המשוכללת של המטוס. התוכנית שלו הייתה לראות חמש דקות של סרט משעמם, ואז לישון. הוא חייב לישון. הוא בדיוק חזר משבוע של עבודה נונסטופ, בלי שעות שינה, ומחר יש לו עוד יום שלם. הוא חייב להחלים מהשבוע הזה. הוא חייב לישון. הוא אפילו שילם עוד קצת כסף על המושב הזה, כדי שיהיה לו עוד מקום ברגליים. הוא חייב לישון.
אלוף בחר את הסרט שנראה הכי משעמם ואיטי, ונעץ את העיניים במסך הפלזמה הקטנטן. הראש שלו היה מרוקן ממחשבות. כשהעגלה עם השתייה הגיעה, הוא ביקש מהדיילת שתי כוסות יין אדום, כדי להשתכר, כדי לישון. הוא חייב לישון. אחר כך חילקו את האוכל, ואלוף לא לקח כלום. הוא חייב לישון. אחר כך אספו את הזבל, ובסוף כיבו את כל האורות במטוס, כדי שכולם יוכלו לישון סוף סוף. אבל אלוף לא הצליח לישון.
"איך זה תמיד קורה דווקא לי. איך תמיד אני זה שנדפק בדברים האלה. איך תמיד אני זה שנתקע ליד המטומטמים העקשנים שרוצים לקרוא ספר בטיסת רד איי. איזו טעות אומללה זו הייתה, לשלם עוד כסף על מושב יותר יקר. אני בחיים לא אצליח להירדם ככה. האישה הזו היא הקללה שלי. ככה הוא חשב"
הוא לא הצליח לישון כי בכל אותו הזמן, מהרגע הראשון, האור של הגברת שישבה ליד אלוף היה דלוק. זה היה אור חזק וצהוב וממוקד, והוא נכנס לאלוף לאישונים. אלוף לא יכול היה לשאת אותו. הוא עצם את העיניים חזק, והניח על עצמו את כיסוי העיניים, ואפילו הניח את היד על העיניים, כאילו שקריאת שמע, כדי לנסות להירדם, אבל האור היה שפיצי ורועש. והגברת שלצידו ישבה בשקט, במין אי נוחות חצופה, וקראה את הספר שלה, כאילו כלום. איזו מפלצת מרושעת.
ואלוף אמריקני, הוא לא מסוגל לפנות אל האישה שיושבת לידו ולבקש ממנה בנימוס לכבות את האור. כל האמריקנים דפוקים ככה. אז בלית ברירה, הוא שתק ורטן והתמרמר לעצמו. וכשהוא קם לשירותים, אחרי חצי שעה של סבל, הוא הסתכל על המטוס החשוך, וגילה לתדהמתו שבכל המטוס החשוך, בכל המטוס כולו, יש רק אלומת אור אחת. זה האור הבוהק של המטומטמת שיושבת לידו. ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אלוף חשב, איך זה תמיד קורה דווקא לי. איך תמיד אני זה שנדפק בדברים האלה. איך תמיד אני זה שנתקע ליד המטומטמים העקשנים שרוצים לקרוא ספר בטיסת רד איי. איזו טעות אומללה זו הייתה, לשלם עוד כסף על מושב יותר יקר. אני בחיים לא אצליח להירדם ככה. האישה הזו היא הקללה שלי. ככה הוא חשב.
בדרך חזרה מהשירותים, הוא החליט לפנות אל האישה בנימוס, ולבקש ממנה לכבות את האור. הוא יפנה אליה, למרות שהוא אמריקני קפוץ. הוא יפנה אליה לטובת הציבור כולו. הוא היה כל כך עייף, כל כך עייף הוא היה, הזעם כבר נטף לו מהאוזניים. לא היה לו כוח לראות את המשקפיים הפלצניים שלה, ואת הציפורניים המגעילות שלה, ואת האף הזקור שלה. לא היה לו כוח לכלום. אפילו לישון כבר לא היה לו כוח. ובכל זאת, הוא הולך לפנות אליה בנימוס, בנימוס. זה מה שהוא החליט.
אבל כשהוא הגיע בחזרה למושב שלו, אלוף גילה לתדהמתו שהמרשעת ישנה שם, שנת ישרים. עם האור פתוח! עם האור פתוח! איזו חרפה! אלוף החליט לעשות מעשה. הוא לא פראייר, הוא היה בקרבי. הוא שלח את היד שלו אל ידית הכיסא שלה, כדי לכבות את האור. בתנועות חתוליות וערמומיות, מתחת לנחירות הדוחות שלה, הוא הגיע לכפתור הנכון, ולחץ עליו, כדי לגאול את כולם מהאסון המתגלגל הזה, וכשהוא לחץ עליו, האור שמעל האישה המגעילה נדלק פתאום. אהרן כיבה את האור בבהלה. הולי שיט, מה פה קורה פה. בלי לחשוב יותר מדי, הוא ניגש לידית שלו, ולחץ על הכפתור של האור שלו, וברגע אחד, האור היחיד שהיה במטוס כבה. וכל האנשים שישבו מסביבו נשמו לרווחה, ונאנחו בעייפות, והתקפלו במושבים שלהם. תנקס גאד. סוף סוף הנודניק הזה גאל אותנו מהפרוז'קטור שלו. סוף סוף הסיוט הזה נגמר.
המטוס נספג בחושך סמיך, ואלוף האדים וקדח מבושה. הוא בקושי הצליח לנשום. האור הזה, האור הנורא הזה, היה שלו. הוא היה שלו כל הזמן. והגברת שלידו, היא זו שהתאפקה כל הזמן, בנימוס בלתי נתפס, כדי לא להעיר לו. היא זו שקראה ספר, כדי להצליח לשאת את ההתעללות הנוראה שהוא חולל בה. היא זו שהצליחה להירדם בסופו של דבר, באצילות, בעדינות, למרות הפנס הנורא שאהרן תקע לה מעל הראש. לא ייאמן.
****
אלוף העביר את שאר הטיסה בעיניים פקוחות. הוא לא הצליח להירדם, וגם לא ממש רצה. כבר שעתיים שהוא רושף שנאה על אישה זרה, במקום להבין שהוא זה שמתאכזר לעצמו. כבר שעתיים שהוא מאשים את כל העולם ואחותו בבעיות שלו, במקום לשאול את עצמו את השאלה הפשוטה, אולי זה בגללי, אולי זה אני, אולי זה שלי.
אלוף התנשם בכבדות. הלב שלו לא נרגע, הראש שלו היה מסוחרר, ובעיניים העצומות שלו נצצו דמעות רכות. הפנס החשוך שמעל הראש שלו בער באש תופת. אלוף הרגיש בכל מאודו שהוא תקוע עכשיו בתוך משל חשוב ומשונה, אבל לא היה לו מושג מה הנמשל של הסיפור הזה. לא היה לו מושג.
כשהמטוס נחת בניו יורק, אלוף אמר לאישה המתוקה שישבה לידו, בקול חנוק וחלש, סליחה על האור שהשארתי מעלייך. והאישה חייכה אליו חיוך דק ומקסים, ואמרה לו, שטויות, שטויות, זה לא הפריע לי בכלל, אני נרדמת בכל מקום. נו הארד פילינגס. טייק קייר. נו הארד פילינגס. ככה היא אמרה.
