במוזיאון הרצל שבירושלים מתוסכלים. המרכז דווקא חביב מאוד, מותאם באופן מוקפד לכל הגילים, מסביר פנים ומיטיב להנגיש בכלים מתקדמים, המילה האחרונה בטכנולוגיה, את הדמות הכמעט־עתיקה הזאת לכל נער בן זמננו שרק רוצה לשמוע עליה. ובכל זאת יו"ר המרכז, הח"כית לשעבר עליזה לביא, טוענת שהנהירה למוזיאון אינה משביעת רצון. היא מדברת על "משולש הקודש של ירושלים", שכולל לדעתה את הכותל, יד ושם והר הרצל. הביטוי השגור במוזיאון שבהר הרצל בהקשר הזה הוא הגברת "העלייה להר", מינוח מעט מקפיץ.
החרדים תושבי שכונת בית וגן הסמוכה, מספרת לביא, אינם פוקדים כמעט את המקום. לא בטוח שהמערכה הסוגרת של החיזיון האור־קולי, הכוללת בין השאר קטעים מהופעת להקת המחול בת שבע, מסוגלת להניע הנה את הציבור הזה בהמוניו. גם נזיפה קלה המובאת בחיזיון, כביכול בשם הרצל, על שטרם הצלחנו להגיע לפיוס עם שכנינו הערבים וגם לא השכלנו להכיל את הלהט"בים שבתוכנו, לא בהכרח מביאה את כל פלחי הקהל הישראלי להזדהות עם המרכז.
ובאופן מהותי יותר, זו משימה די קשה להסביר לדור שגדל בישראל הפורחת, העשירה והלכאורה־מובנת־מאליה, וכשבשורת הרצל כבר התגשמה באופן כמעט מלא, את המשמעות הדרמטית של המהפכה שחולל, ועד כמה היו דבריו קשים לעיכול בזמן אמת ומנותקים לחלוטין מהוויית דורו. את "מדינת היהודים" שפרסם ב־1896 שום הוצאת ספרים נחשבת לא הסכימה להוציא לאור. רבים מידידיו מקדם לעגו לו, זעמו עליו או ניתקו את הקשרים עמו. בן ימינו שרוצה להבין כראוי את האיש, ואת מטח החרפות והבוז שספג, צריך לבחור נושא שמצוי כיום לחלוטין מחוץ לקונצנזוס, כזה שכמעט לא נעים לדון בו ונזהרים אפילו מלהרהר עליו, ולפרסם חוברת הקוראת ליישומו המעשי כאן ועכשיו. למשל, סתם דוגמה פרועה: הקמת המקדש בימינו.
הרצל, אגב, בהחלט עסק גם בנושא הזה בפסים מעשיים. באלטנוילנד הוא התווה קווים לדמותו של מקדש חדש שייבנה בהר הבית ואחר כך הוסיף: "בית המקדש קם במקום הזה. מדוע? משום שרק פה עם ישראל היה עם חופשי. רק פה היה מסוגל לפעול למען המטרות האנושיות הנעלות ביותר. שני דברים היו חייבים להתקיים יחד: החופש ותחושת האחדות. רק כאשר זה קרה ניתנה להם הזכות להקים את בית הא־לוהים הבלתי נראה והכול יכול".
את נאום הנעילה של הקונגרס השישי, אחרי שספג קריאות גנאי רמות כשהעלה לסדר היום את תוכנית אוגנדה, סיים הרצל בעברית, בפסוק מתהילים: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. הוא הבטיח שם שאוגנדה לעולם לא תבוא כתחליף לארץ ישראל. ואם הר הרצל הוא הר הקודש החדש, מה זה אם לא אוגנדה ב'? הרי שליחותו של מוזיאון העוסק בחוזה המדינה אינה להפוך את עצמו לבית מקדש, תחליף למוקד הקדושה המסורתי הקשה להשגה, לא לנוח על זרי הדפנה בגבולות ההסכמה הבנאליים ולהתמקד בתיעוד העבר – אלא ממש ההפך: לעודד את הצעירים הבאים בשעריו ללכת בדרכו של האיש, אבל באמת. כלומר לאזור אומץ ולפסוע דווקא בנתיב המאתגר, הלא־פשוט והבלתי מוסכם. להפריח רעיונות נועזים, לאו דווקא קליטים ומקובלים. לחלום ובגדול.
"אם לא תרצו", מסיים הרצל את אלטנוילנד, "כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה.
"החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כפי שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות. כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום".
