ספר החוקים של ישראל משופע בחוקים שמיועדים לעגן ערכים אלו ואחרים בחוק. בזמן האחרון אנחנו עדים למבול של חקיקה מהסוג הזה. דוגמה אחת לכך היא החוק להפללת לקוחות זנות, ועמו המגמה להכליל גם חשפנות תחת הגדרת הזנות. גם אלו שמקדמים אותו מודים במפורש שחשיבותו ב"אמירה הערכית העקרונית" שלו נגד זנות ובעד כבוד האישה.
הדוגמה הטרייה ביותר היא "חוק המרכולים", שבגללו הקואליציה התפרקה כמעט. הח"כים הדתיים צעקו שעל החוק הזה ייגזר הצביון היהודי של המדינה, אך עתה שר הפנים דרעי עצמו מודה שאין לו כוונה ויכולת לאכוף אותו, ושכל חשיבותו באמירה הערכית שלו לגבי מעמד השבת.
לאחרונה פתח שר האוצר כחלון במסע צלב נגד מפעל הפיס, בטענה שהימורים אינם ערכיים. לרמת האיסור שיש כיום בישראל על הימורים אין אח ורע במדינות המערב, ואף לא במדינות מוסלמיות מתונות כמו מצרים וטורקיה, שבתי קזינו קיימים בהן בכל אתר נופש שמכבד את עצמו. מהבחינה הזאת אנחנו עומדים בשורה אחת עם מדינות אסלאמיות כמו אפגניסטן ואיראן.
חוקים כאלה זוכים לתמיכה רבה ומוצגים כבסיס לבניית חברה ערכית יותר. בעקבות החוק להפללת לקוחות זנות כתב הרב חיים נבון מאמר מתפייט על החשיבות של חוקים שלא רק מסדירים את חיי האזרחים ומונעים פגיעה, אלא גם מציבים אמירה ערכית כלפי החברה. רק לאחרונה כתב חגי סגל, עורך 'מקור ראשון', שלחוק המרכולים "חשיבות ערכית וחינוכית". אבל האמת הפוכה בתכלית: חוקים כאלה הרסניים למערכת הפוליטית, לשלטון החוק ולחברה עצמה.
נתחיל במערכת הפוליטית. לפוליטיקאים קל יותר להתעסק בנושאים "ערכיים" מלעסוק בעבודה סיזיפית של שיפור היבטים ממשיים במדינה. פוליטיקאי שצריך להציג קבלות על ביצועיו יעדיף להציג חוק מוסרי עם שם נוצץ במקום לכלות את ימיו ברפורמות אפרוריות שרובן לא יקרמו עור וגידים. ויש גם בונוס: תחושת מוסריות ועליונות.
כך, קל ונוח יותר לחוקק חוקים נגד זנות וחשפנות מלעסוק בשיפור מערכת החינוך או הבריאות. לשר לביטחון הפנים קל הרבה יותר לשלוח שוטרים להטריד לקוחות ועובדות במועדון חשפנות, אזרחים ואזרחיות נורמטיביים ושומרי חוק, מלהשקיע את אותם משאבים בנושאים סימפטיים פחות אך בעלי חשיבות גדולה הרבה יותר לאזרחים, כמו הפשיעה החקלאית המשתוללת. לכן עיסוק מוגבר בחקיקה "ערכית" כרוך בהכרח בהזנחה של הדאגה לאיכות חיי האזרחים מן השורה.
אך אולי המחיר שווה את זה? אולי חקיקה כזאת יוצרת בסופו של דבר חברה ערכית יותר? כל מי שבא במגע עם ישראלים מצד אחד, ואמריקנים או אירופים מצד שני, יאמר נחרצות שההבדל הגדול ביניהם הוא שאלה "מרובעים" בעוד הישראלים "קומבינטורים". אירופי או אמריקני ממוצע רואה בחוקים משהו מחייב שצריך לפעול לפיו. הישראלי הממוצע נוטה לראות בכל כלל וחוק המלצה בלבד.
איך הישראלים הפכו להיות כאלה? מאז קום המדינה, הישראלי גדל וחי בסבך של חוקים שמגבילים אותו מכל עבר, כולם מנומקים בנימוקים ערכיים כלשהם. לכן הישראלי התרגל לכך שעל כל צעד ושעל הוא צריך "קומבינה". שידורי הטלוויזיה הם בשחור לבן בגלל המחיקון? נתקין בטלוויזיה אנטי־מחיקון. המדינה מחייבת להתחתן ברבנות? נטוס לקפריסין. אין אפשרות לשלם באופן חוקי לרפואה פרטית? נקצר תור בעזרת קשרים עם מנהל סניף קופת החולים. וכן הלאה עד אינסוף. מנהיגי ישראל מתיימרים, באופן מנותק לחלוטין מהמציאות, לדחוף לישראלים בכוח ערכים שנראים להם נכונים, כאשר בפועל גידלו פה בני אדם שמזלזלים בכל חוק שהוא.
במדינות שיש בהן הרבה פחות חוקים כופי ערכים, האזרחים מכבדים הרבה יותר את החוקים, את רשויות אכיפת החוק ואת רשויות המדינה בכלל. ואילו בישראל, מנגד, הנוהג הוא לשלם מס שפתיים לשלטון החוק אבל לזלזל בו בפועל. בהולנד ההימורים, הזנות והמריחואנה חוקיים לחלוטין, אבל רמת שמירת החוק של האזרח המצוי היא משהו שאנחנו, הישראלים, יכולים רק לקנא בו. מי שרוצה חברה ערכית ובריאה צריך קודם כול לדרוש מעצמו ומסביבתו התנהגות ערכית. הניסיון לעגן אמירות ערכיות בחוק יוצר רק חברה שבה, כאמירתה של מרגרט תאצ'ר, המדינה אחראית לכול ואיש לא אחראי לכלום. זו בוודאי לא חברה ערכית.
