שלושה אנשים בישראל יכולים לחסוך מאיתנו את סיוט ההליכה השלישית לקלפיות בתוך שנה. הם לבדם, בלי צורך בקבלת אור ירוק ממישהו או בהרשאה ממקור סמכות כלשהו. במו ידיהם ופיהם הם מסוגלים לפרוץ בן־רגע את המבוי הפוליטי הסתום ולהביא גאולה לישראל.
מחזיק המפתחות הראשון הוא אביגדור ליברמן. אם יודיע פתאום על שיבתו הביתה לימין, הסיפור נגמר. יש קואליציה של 63 מנדטים, אין בחירות. אמנם לצורך כך הוא ייאלץ להפר את כל שבועותיו בחצי השנה האחרונה ולפרק את הזוגיות החיננית שלו עם השמאל, אבל גם עריקתו אשתקד מגוש הימין הייתה כרוכה בהפרת אינספור שבועות ונדרים, כך ששתי העריקות יתקזזו. ליברמן נתן, ליברמן לקח, יהי שם ליברמן מבורך מעתה ועד הודעה חדשה. רבים מאלה שיכעסו עליו בפה מלא יודו לו בסתר ליבם, מפני שמערכת בחירות נוספת עלולה להתברר כאסון לאומי כבד שיפגע הן בימין והן בשמאל. מרוב צרות אנחנו עלולים אז אפילו לשכוח מה אמר ליברמן על מירי רגב בריאיון לבן כספית, ומי שלח ניידת ברסלב אל מרגלות ביתו של שלמה פילבר.
גם ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול להציל אותנו מבחירות שלישיות. הוא רק צריך להודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים, תוך הקרבת עצמו על מזבח שלמות האומה ושלומה, והפאזל הקואליציוני יסתדר מאליו. כחול לבן תוכל להקים ממשלה עם יורשו בליכוד, או שעמיר פרץ יצטרף לקואליציה בראשות הליכוד. יו"ר העבודה נשבע בקיץ בשפמו ז"ל שלא יצטרף לממשלה בראשות נתניהו, אך אין לו כל מניעה מוסרית או גופנית להצטרף לקואליציית ליכוד בראשות אדם אחר. גדעון סער, למשל, יולי אדלשטיין או ישראל כ"ץ.
ואחרון חביב: היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. אם הוא יאמץ בהקדם את טיעוני השימוע של פרקליטי ראש הממשלה ויסגור את תיקי נתניהו, ייטרפו כל הקלפים של מחרחרי פיזור הכנסת ה־22 בעודה באיבה. ראשי כחול לבן יבינו שבחירות חדשות יעמדו בצל זיכויו למעשה של שנוא נפשם בנימין נתניהו, ויתאמצו להימנע מהן. ייתכן שיסגרו במהירות הסכם אחדות עם הליכוד וייתכן שיִעדיפו לשבת באופוזיציה, אבל בחירות חדשות כבר לא יהיו בחורף הקרוב. במקום לפתוח שוב קלפיות, נוכל להתפנות לשיקום הנזקים האלקטורליים הכבדים של השנה הקודמת ולהיערך כיאות לקראת אפשרות מלחמה עם איראן.
ברשותכם, נרחיב מעט את הדיבור על תרומתו האפשרית של מנדלבליט לסכנת פיזור הכנסת. אחרי הכול ליברמן ונתניהו הם פוליטיקאים, ומנדלבליט לא. בתוקף תפקידו הוא מכהן כמבוגר האחראי וחסר הפניות. מצפונו אמור להדריך אותו יותר מכל שיקול אחר בבואו לקבל את אחת ההחלטות הגורליות בתולדות המוסד שבראשו הוא עומד. אסור לו לערב בה ענייני יוקרה אישית, חששות מביקורת תקשורתית או כל אילוץ פסיכולוגי אחר מול סביבת העבודה. מנגד הוא כן חייב לקחת בחשבון את השלכות החלטתו על גורל האומה, וכמובן את הצורך בעשיית צדק עם ראש הממשלה.
זמן מה אחרי שהורה לפתוח בחקירות נתניהו נשמע ד"ר מנדלבליט אומר שהחלטתו הסופית בתיקים תיבחן "בעוד עשר ועשרים שנה, מול המַראה", כשיבקש לשכנע את עצמו שנהג כשורה בפרשות נתניהו. כמו כן הבטיח ש"ההחלטות שלנו יתקבלו אך ורק על סמך שיקולים משפטיים". גם בעצם הימים הללו הוא משמיע אמירות דומות, ודוחה כל טענה כאילו הוא נסחף עם הדינמיקה הקבוצתית בפרקליטות או נעתר ללחץ התקשורת. אין ספק שהוא מאמין בכך. ובכל זאת, גם יועץ משפטי לממשלה הוא בסופו של דבר בשר ודם. טיוטת כתב האישום שפרסם בחורף שעבר מעידה על כך.
הספקות הגדולים ביותר נוגעים לשני התיקים החשובים ביותר – 2000 ו־4000. חשיפת ההקלטות של מפגשי נתניהו־מוזס בערוץ 13, ערערה קשות את הטענה שראש הממשלה אכן רקם עסקת שוחד עם מקבילו מידיעות אחרונות. עכשיו כבר די ברור שמוזס הציע שוחד, אבל נתניהו לא שוּחד. בפגישות הדרמטיות המוקלטות הוא שיטה באורחו, התרה בו, התווכח איתו, אך לא נתן מאומה בתמורה ולא התכוון לתת. מבחינתו, הפגישות עם מוזס נועדו לייצר קשר אנושי עם אחד מבכירי אויביו, כדי שיפחית את עוצמת האש עליו, לא יותר מכך. ואמנם, בעקבות שידור ההקלטות התרבו השבוע ההערכות שמנדלבליט לא יעמיד לדין את נתניהו בתיק 2000, ושהיועץ המשפטי שגה כשלא סגר בשעתו את התיק הזה, כפי שעשה בהגינותו בתיק הצוללות.
הגילויים האחרונים על איתן כבל מאותתים שגם תיק 4000 אינו יצוק בטון, בלשון המעטה. אחרי שמנדלבליט ושי ניצן החליטו שלא לשפוט את כבל על עסקת הקח־ותן בינו למוזס, בטענה של מצוקת ראיות, יהיה קשה לשפוט את נתניהו על הרפתקאותיו עם שאול אלוביץ'. בשני התיקים בעלי הדמיון המובהק אין ראיה ניצחת לעסקה של מתן הטבה שלטונית תמורת סיקור חיובי, לכל היותר יש ראיות נסיבתיות. לכן לא ברור מדוע תיק כבל נסגר ותיק נתניהו לא. השיקולים המשפטיים והמַראה בביתו של מנדלבליט אינם מאפשרים הענקת פטור לח"כ מהאופוזיציה ומיצוי הדין דווקא עם ראש ממשלת ישראל.
מומחה משפטי שהתייחס השבוע ברדיו להחרמת הטלפונים של יועצי נתניהו אמר שהבעיה של הפרקליטות היא שיושבים בה "אנשים טובים". זאת לא הייתה אירוניה, זה היה תרגום של הפתגם הידוע על הכוונות הטובות שמוליכות לגיהנום. בלהט ניקיון האורוות פתחו הפרקליטות והמשטרה בשלהי 2016 בחקירת תיק המתנות, תיק הזוי למדי. ככל הידוע, החקירה לא נפתחה בעקבות גילויו של אקדח מעשן באיזשהו סליק, אלא בשל חשד עמום גרידא. עשרות חוקרים ופרקליטים, מצוידים בעשרות חכות ורשתות, יצאו למסע דיג נרחב. פישינג בלע"ז.
תחילה היסס ראש המערכת אם לאשר את המסע, והסתפק ב"בדיקה", אבל בסוף זרם עם אנשיו הטובים. והתוצאה: לא רק נתניהו נלכד ברשת הפרקליטות, המדינה נלכדה. ישראל נקלעה למשבר הממשלי העמוק בתולדותיה ולסכנת התנגשות פנימית קשה בעיקר בגלל תיקי נתניהו. בעקיפין ובמישרין זה קרה מפני שהיועץ לא קיבל כבר בחורף שעבר את ההחלטות המתבקשות: סגירת שני תיקי התקשורת של נתניהו והסתפקות בהעמדה לדין משמעתי בתיק 1000 או בצעד מינימליסטי דומה.
פרשת הטלפונים המוחרמים של אנשי נתניהו היא רק משל לשלושת תיקי נתניהו: תחילה נפתחה חקירה מוזרה (מישהו באמת חושב שהפגנת הליכוד המטופשת מול פילבר נועדה לאוזני פילבר עצמו?). בהמשך נעשתה ההחרמה המקוממת של הטלפונים, ובסוף באה הודעה מתחסדת על "צורכי חקירה מובהקים" ו"רגישות מיוחדת". שוטרת שעלעלה בלי סמכות בטלפון של יועץ ראש הממשלה הדגימה את הפישינג שנעשה בעבר לנתניהו עצמו באמצעות חקירות אנשיו. ארי הרו, למשל, נעצר בחשד לשחיתות אישית, ומהטלפון שלו נשלף מידע שלא היה קשור אליו כלל. כך נולדה פרשת 2000, פרשת שווא.
כשחוקרי המשטרה פשפשו בטלפון של הרו הם חיפשו את הבוס שלו, לא את הרו. גם חקירותיו הנמרצות והמשפילות של עוזר נתניהו בכיר אחר, גיל שפר, נועדו בשעתן להפללת נתניהו. האנשים הטובים במסדרונות שלטון החוק התנהלו כאילו ראש הממשלה הוא ראש ארגון מאפיה, והתנהלו בהתאם. כל האמצעים והתואנות היו כשרים ביניהם. במקום להשליט פה חוק וסדר נעשו המשטרה והפרקליטות לגורם מקטב. הכוונות היו טובות, כאמור, אבל הדרך רעה.
למנדלבליט, שהקשיב לפרקליטי נתניהו בלב פתוח ובנפש חפצה, יש עכשיו הזדמנות אחרונה לתקן את המעוות, ולקבל החלטה אמיצה. הטענה כאילו זו חובתו להגיש כתב אישום כל עוד יש סיכוי סביר להרשעה, מפוקפקת למדי במקרה נתניהו. סיכויי ההרשעה בשני התיקים המובילים של ראש הממשלה כבר אינם כה סבירים, והתיק השלישי הוא קטנוני, כמעט זוטי דברים. לפיכך אין הצדקה למצות פה את הדין, ועוד במצב לאומי כה משברי, כאשר יותר ויותר אזרחים מפקפקים בהגינותו של שלטון החוק. אחרי שלוש שנים של עינוי דין אנחנו ראויים לזיכוי או לפחות לחנינה.
