זה סיפור על חווה בצפון בקעת הירדן, חוות בודדים שבה מתגוררת משפחה אחת, אבא, אימא ושני ילדים קטנים. אנשים פשוטים שעובדים את האדמה ורועים צאן. בשבת האחרונה עטו על החווה עשרות אנשים. חמושים בדגלי אש"ף, במצלמות ובאנרגיות אלימות, הם הגיעו בשלושה אוטובוסים ובעוד רכבים ישראליים ופלסטיניים. עשרות אנשים על משפחה אחת.
הם חדרו לחווה, באמצע השבת, ורצו "לכבוש" אותה. לרוע מזלם הם פגשו בחור קשוח במיוחד, אבי המשפחה, בחור בשם צוריאל. כשהוא ביקש מהם לעזוב, החגיגה התחילה. התנפלות המונית על אחד. צעקות, קללות וכמובן מכות ואינספור צלמים שמקיפים את ההתנהלות, מצלמים את צוריאל מכל זווית וכל כיוון, שידע שהוא על הכוונת. גם את גיסתו של צוריאל הם הכו. כן, הם מכים גם נשים, בחבורת זכויות האדם. צוריאל נלחם בהם, עמד חזק והגן על הבית מול עדר הפורעים הזה, עד שהגיעה תגבורת של הצבא.
שווה להתעכב על האירוע הזה.
בלתי נתפס!!!
בשבת האחרונה פלשו 'סקנדינבים תמימים' מגובים באנרכיסטים לחווה של צוריאל ואורה (בן כפר דרום) ליד מחולה שבבקעת הירדן. צוריאל עמד לבדו במשך דקות ארוכות לבדו והגן על משפחתו ורכושו. pic.twitter.com/JDKuzM6tGl
— אברהם בלוך ?? avraham bloch (@avrahambloch) October 28, 2019
זו הייתה פעולה מאורגנת ומתוכננת היטב. קבוצת הפורעים הורכבה מערבים, מארגוני שמאל ומארגוני BDS זרים – אחד ספרדי ואחד צרפתי. הישראלים והזרים נותנים למקומיים "ללכלך את הידיים". כן, הם כאלה גזענים: מעודדים את הערבים להכות ולהרביץ, בעוד הם, כחלק מהעדר, עומדים, מקללים ומצלמים. וסביב האירוע הזה צריך לשאול הרבה שאלות, כי צוריאל פשוט הופקר שם, ובקלות זה יכול היה להיגמר רע מאוד ועם הרבה דם.
בסוף האירוע נעצרו כמה פורעים, כמה ערבים וכמה זרים נלקחו למשטרת אריאל. הנשיא של הארגון הצרפתי ברח, אך אשתו נעצרה. בלילה שחררה משטרת ישראל את כולם. איך אני יודעת? הם העלו בפייסבוק תמונת ניצחון מול תחנת המשטרה. המשטרה עצרה, נתנה לזרים צו הרחקה מיו"ש, ושחררה. הימור לא פרוע: האנרכיסטים כבר הפרו את צו ההרחקה. הטיפול המערכתי בהם היה פשוט בדיחה, בטח לאור האלימות המפחידה שהופעלה במקרה בחווה.
האנרכיסטים הזרים הללו מגיעים לישראל כתיירים עם אשרת תייר. הם משתתפים בפעילות פוליטית מובהקת, חלקה רגועה וחלקה אלימה מאוד, תוך מתן חסות לטרוריסטים ותומכי טרור מוצהרים (אחד מהתוקפים בחווה, לדוגמה, הביע באופן פומבי תמיכה בפיגוע בסבארו). הם מציקים לאזרחים ישראלים ומחוללים אלימות כלפי מתיישבים, הם מתגרים בחיילים, הם מצלמים את החיילים, הם מפריעים לשוטרים, הם אפילו אלימים כשצריך. והם פה בִּרשות. למה לא מגרשים אותם מישראל?
הם נמצאים בבקעת הירדן, בגוש עציון, ביצהר, בכוכב־השחר, באזור כפר־אדומים; הם נמצאים בהמוניהם גם בחברון, בירושלים וגם על הגדר ברצועת עזה (בצד הישראלי, אלא מה, עסוקים בהטרדות של חיילי צה"ל). בקיצור, בכל מקום. המערכות שלנו כבולות, לא מעיזות לגרש את האנרכיסטים. כולם מפחדים מהמשפטנים ומסרסים עצמם מרצון, פשוט מפקירים את החיילים בחזית ואת המתיישבים עצמם. מאחורי כל ארגון כזה מסתתרת אידיאולוגיה אנטי־ישראלית אלימה ושחורה, הם מאומנים באירופה ואז בשטחי הרשות הפלסטינית, מתודלקים על ידי ארגונים ישראליים וכסף זר – ומגיעים לכאן כדי להבעיר את השטח. כשהיהודים המקומיים מגיבים ומתגוננים – עוצרים אותם, כמו שהיה בבת־עין בשבת הקודמת. היהודים שם, שהתגוננו, קיבלו עונש של מעצר בית.
עכשיו תשמעו: אם הרשויות לא יטפלו ולא יגנו על האזרחים – המתיישבים יצטרכו להגן על עצמם. ואז יהיו כותרות־ענק בעיתונים, נקרא להם "מיליציות", ונתלונן למה לוקחים את החוק לידיים ולמה יש אלימות. למה? כי מי שצריך לעשות משהו, פשוט לא עושה אותו. ההפקרות מביאה לסיכון ממשי לחיי אדם בקרב המתיישבים.
הגנה אזרחית
ארגון קטן קם להגנת המתיישבים והחיילים – קוראים לו DMU (אני אתן לדמיונכם לנחש מהם ראשי התיבות). זה פרויקט מתנדבים הפועל בכל רחבי יהודה ושומרון, בתיעוד וניטור של האנרכיסטים הזרים שמגיעים לארץ בהתחזות לתיירים תמימים. הם מצלמים את האנרכיסטים, מתייצבים לצד המתיישבים המותקפים והחיילים הכבולים, דוחפים את המערכות לפעולה ומסנכרנים בין מערכות האכיפה השונות, שלפעמים יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה. אבל זה ממש לא מספיק.
המשרד לעניינים אסטרטגיים ומשרד הפנים התקדמו רבות במניעת כניסה של הארגונים והיחידים הללו לתוך ישראל. בזמן כהונתו של גלעד ארדן כשר לעניינים אסטרטגיים המדיניות של מניעת כניסה הייתה ברורה ואף נשאה פרי. הבעיה היא שזו טיפה בים, שגם היא תלויה בהרבה עבודת מודיעין מוקדמת ומורכבת. אבל היכן המדיניות כלפי אותם פורעים שנמצאים פה כאורחים? היא לא קיימת. כשאורח נכנס אליך הביתה ויורק לך על השטיח אתה מוציא אותו מהבית, בעדינות או שלא בעדינות. אין שום סיבה שהאורחים האירופים הלא־מנומסים שמגיעים לפה ורודפים חיילים ואזרחים יישארו כאן. פשוט תעיפו אותם.
בקעת הירדן שלנו הפכה לארץ המרדפים גרסת 2019. היא הפכה ליעד אנרכיסטי ראשון במעלה מצד אותם פורעים – ערבים, ישראלים וזרים כאחד. הם מזהים את המגמה – את החשיבות העצומה של בקעת הירדן לישראל, את הצהרת הריבונות של ראש הממשלה נתניהו ואת אוזלת היד של רשויות האכיפה. והם שם, בכל הכוח. בחווה של צוריאל, במושב רועי, במבואות־יריחו, במשכיות, בחמדת ובמקומות נוספים. הם מתסיסים, מחוללים מהומות וקובעים עובדות בשטח, בזמן שאנחנו מתקשקשים במערכות בחירות בלתי נגמרות. הרשויות במבוכה מביכה, היחידים שפועלים הם המתיישבים עצמם והמתנדבים שמסייעים להם.
השבוע ציינו 18 שנים לרצח השר רחבעם זאבי, איש הבקעה. בשנות השבעים, כשהיה אלוף פיקוד המרכז, הוא ביקש מחיים חפר לכתוב שיר על ארץ המרדפים, הלא היא בקעת הירדן. מכאן נולד השיר המהפנט "האיש מן הבקעה". המתיישבים הצליחו להפריח את הבקעה הקשוחה, לפתח חקלאות והתיישבות יש מאין. עכשיו צריך לשמור עליהם, כי הם שומרים עלינו. 
