מה שראינו השבוע בפרשת הטלפון הנייד של יונתן אוריך הוא רק פירות הבאושים. זרע הפורענות שממנו הכול התחיל נטמן בקרקע לפני חצי שנה, בפרשת אפי נוה. כזכור, כתבת הפלילים של גל"צ הדס שטייף קיבלה לידיה את הטלפון הנייד של ראש לשכת עורכי הדין דאז אפי נוה, מסרה אותו למומחה שיפרוץ אותו, והעבירה את תכולתו לפרקליטות המדינה. הפרקליטות ראתה כי טוב, וביקשה צו חיפוש רטרואקטיבי משופט. לחשיפת תוכן הטלפון הנייד של בכירים מסוגו של נוה יש פוטנציאל קטלני, בבחינת "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו". נגד נוה נפתחה חקירה באזהרה בגין קשריו המפוקפקים עם שופטת מכהנת, והוא התפטר מתפקידו בבושת פנים.
הטלפון הנייד אמור להיות קודש הקודשים של הפרטיות, וצריכה להיות סיבה טובה מאוד להעמיד בו צלם בדמות חיפוש משטרתי פולשני. במקרה של נוה, לשי ניצן הייתה טענה חזקה: ראש הלשכה ביצע עבירה חמורה הפוגעת באופן קשה ביותר באמון הציבור במערכת שלטון החוק. אם מועמדוֹת לשפיטה יחשבו שהדרך לתפקיד הנחשק עוברת במיטתו של חבר הוועדה לבחירת שופטים, אנחנו בסדום ועמורה. דוקטרינת 'פירות העץ המורעל' האמריקנית לא התקבלה בישראל, ולכן במקרה חריג שכזה יש להתעלם מדרך החתחתים שבה הושגו הראיות ולהשתמש בהן כדי לבער קוצים מן הכרם.
אלא שאירועי השבוע מעלים חשש כבד ביותר שעם האוכל בא התיאבון. יונתן אוריך הוא לא דאג סטמפר מ'בית הקלפים' והוא לא הטמין גופות באתרי בנייה כדי להגן על הבוס, אבל בדומה לדמות הטלוויזיונית גם לו יש סכין בין השיניים ומוטיבציה אינסופית ללכת רחוק כדי להגן על שוכני הבית בבלפור. אירוע 'הטרדת העד' – שבמסגרתו שלח רכב הכנסת ספר תורה עם רמקולים כדי להשתלח בעד המדינה פילבר מתחת לביתו – היה לא רק סר טעם ואינפנטילי, אלא גם שיקף שיקול דעת ערכי אלסטי למדי. ואחרי כל זה, מדובר באירוע מהסוג שקמפיינים שליליים מלאים בהם. מי שחם לו, שיצא מהמטבח.
פילבר עצמו לא חש מוטרד בזמן אמת ולא הגיש תלונה. לפרקליטות מותר לפלפל בשאלה אם יש במעשה משום הטרדת עד מדינה או לא, אבל מכאן ועד להחרים טלפון נייד של אחד היועצים הקרובים ביותר לראש הממשלה הדרך ארוכה מאוד. פעולה דורסנית שכזו מקפיצה את החשש בימין שבכירי הפרקליטות סימנו מטרה מראש ועושים הכול כדי להגיע אליה.
הפרנויה של הביביסטים לא התחילה השבוע, אבל השבוע נבטה ההבנה שהעובדה שהם פרנואידים לא אומרת שלא רודפים אחריהם. לפרקליטות יהיה קשה להזים את החשד הכבד שנטילת הטלפון לא באמת נועדה לחקור את אוריך על ספק עבירה פעוטה, אלא לדוג ראיות שיפלילו את הבוס שלו בתיקים הגדולים באמת. החוקרים טוענים שאוריך הסכים לחיפוש, אבל הם לא יכולים להכחיש את הפגיעה הקשה בזכויותיו כחשוד: הם לא יידעו אותו באשר לזכות הסירוב שלו וזכות ההיוועצות בעורך דין.
האסוציאציה שעולה בסיפור הזה היא פרשת נעמה יששכר: גם ברוסיה יש שופטים, גם ברוסיה יש חוק, גם ברוסיה יש סדר דין פלילי. אבל הכול יודעים שמתחת למסווה של פסאודו שלטון חוק, רוסיה היא דיקטטורה־לייט שבה לא היעדר מוראה של המלכות בולע חיים את האזרחים, אלא דווקא מוראה הגדול מדי והבלתי מרוסן.
