בכל הנוגע להפגנות אני טיפוס די עצלן. אפשר לספור על חצי כף יד את מספר המחאות שהצטרפתי אליהן בשנים האחרונות. אני ימני קלאסי – יושב בסלון ומצקצק על כל העולם, אבל כדי לגרור את העכוז מהספה הנוחה לכיכר כלשהי צריך מקרה קיצון כמו חטיפת שלושת הנערים.
כבר חודש אני משקיף מהצד על הפגנות הימין המתעורר בפתח־תקווה. מדי פעם אני זורק סטטוס תומך, או מדבר ברדיו על החשיבות, אבל לצאת מהבית? אני מעדיף לשבת מול נטפליקס ולתת לאחרים לעשות את העבודה. אבל השבוע משהו השתנה: מכל הנעשה בתקשורת, במשטרה ובמערכת המשפט, דווקא ואן של "נחמנים" עם נורות צבעוניות ורמקולים הצליח להוציא אותי מאזור הנוחות.
אני כבר לא אדם שמתעצבן בקלות, אבל סיפור הטלפונים של יועצי נתניהו הצליח להרתיח לי את הדם. והאמינו לי, זה לא פשוט בשביל אשכנזי משני הצדדים. אני לא יודע מה בדיוק תפס אותי חזק. נדמה לי, אם לומר זאת בשפת העם, שיש גבול לגובה המקפצה שאני מוכן שישתינו עליי ממנה.
אז קילחתי את הילדים מוקדם, התלבשתי חגיגי, מחקתי כמה חומרים מהטלפון כי בכל זאת מנדלבליט גר קרוב, ויצאתי לראשונה בחיי לכיכר רבין החדשה והצנועה, הלא היא כיכר גורן בפתח־תקווה.
בוז לחופש הגדול
הגעתי בסביבות שמונה. החבר'ה על הבמה עוד התארגנו, ואחד המנחים מיהר לעדכן שמחכים לכמה אוטובוסים שמתעכבים. הכיכר התמלאה במהירות. מבט קצר בשלטים מסביב גילה שוב שהימין אולי טוב בבחירות, אבל פחות בחרוזים. הקופירייטר שבי מיד נדלק והתחלתי לשנות סיסמאות בראש: במקום "שמים סוף לפרקליטות המושחתת" אפשר לומר, "רוצים שחיתות? חפשו בפרקליטות"; "הסזון חזר" יכול להשתדרג ל"רק המון ימנע עוד סזון"; עם קצת השקעה, "ליאת בן־ארי מועלת בתפקידה" יכול להשתנות ל"מה עוד תתפרי, גברת בן־ארי".
אבל אז הסתכלתי על מחזיקי השלטים. ניכר היה שהם כתבו אותם בעצמם, בלי מטה שיגיד להם מה לכתוב. הם כנראה ישבו מול מהדורת החדשות בעשור האחרון והחליטו שנשבר להם. אז הם הלכו להביא טוש ובריסטול וקרש, וכתבו מה שעובר להם בראש.
האירוע התחיל, מאחורי הבמה נפרש שלט גדול בחסות הליכוד: "לעולם לא תצעד לבד בנימין נתניהו". גלית דיסטל נשאה דברי פתיחה בלהט מרשים, והקהל הגיב בקריאות בוז בכל פעם שנזרקו לחלל שמותיהם של ליאת בן־ארי, אמנון אברמוביץ', שי ניצן ואחרים. אני מודה שמשהו בנהמות הבוז הרתיע אותי. אלפי אנשים שורקים כאילו הם שומעים את שמו של המן הרשע – זה מחזה שגורם להרהר קלות במה שעלול לקרות. אבל אז הבנתי שאין לאנשים האלה ברירה אחרת. בכל פעם שהם פותחים חדשות הם רואים ששורקים להם בוז, שרואים בהם "ילידים" ועדר נבער חסר חשיבה עצמאית, שאנשי המהדורה חושבים שכולם פה מטומטמים.
על הבמה החלו לעלות הנואמים, בזה אחר זה: ארז תדמור, הרב אלי סדן, המזרחן מוטי קידר, ושותפי להגשת תוכנית הרדיו, נועם פתחי, שפתח במשפט "ערב טוב סיציליה" וגרם לי להבין למה הוא היה קופירייטר כל כך טוב. אני והפרעת הקשב והריכוז שלי החלטנו לעבור בקהל ולשאול אנשים מאיפה הם הגיעו. באר־שבע, שדרות, כפר־סבא, רמת־גן, טלמון, אפרת, תל־אביב, חיפה, נוקדים (שליברמן לא ישמע), נהריה, רמת־השרון, אשדוד ועוד. חלק מהאנשים המשיכו להגיע לכיכר מאז ההפגנה הראשונה. "על ארגז עמדנו, לא הייתה במה", מספר לי חיים בעיניים חצי דומעות מנוסטלגיה, כאילו מדובר באירוע מלפני ארבעים שנה. "פתחי אתה תותח", צועקת לי מישהי מאחור, ואני מהנהן במבוכה. "איפה הדתיים?", זורק לעברי בחור מגודל ומחייך.
הקהל היה מגוון: חרדים וחילונים, מזרחים ואשכנזים (טוב, נו, האשכנזים היו מיעוט). אלה אנשים שלעניות דעתי לא יצאו להפגין כבר יותר מעשרים שנה; ימנים שלא יצאו לרחובות כשעקרו יישובים ולא כשריחמו על מחבלים או שיקרו לבוחרים. אנשים שגב הגמל שלהם נשבר בגלל החרמה של שני טלפונים.
מהפכה של מפלגה
"זמרי אפשר לשאול אותך משהו?", שאל בחור צעיר, רועי. "אותי גירשו מגוש קטיף. גם אז הפגנו ועשינו שרשראות אנושיות וצרחנו. בסוף גורשנו. זה באמת יעזור, מה שקורה פה הערב?". היו לי כמה תשובות בשבילו, בחלקן אפילו האמנתי. דיברנו במשך עשר דקות ונפרדנו לשלום. אחר כך חשבתי על מלחמת "רשויות החוק" דאז באנשים שבסך הכול רצו להפגין נגד גירוש יהודים, על המאמרים שקראו לשבור להם את העצמות עם שרשראות ואגרופנים. על רועי, יושב בבית שלו באחד מיישובי הגוש בזמן שהפרקליטות ואבירי החוק אתרגו ראש ממשלה מושחת כדי שיוכלו לפנות בשקט את חדר המשחקים שלו.
על הבמה עלה שכיב שנאן, אבא של כמיל שנאן, השוטר הדרוזי שנרצח בפיגוע בהר הבית ב־2017. הוא זעק על העונש הקל שקיבל מי שסייע לרצח בנו, והקהל החזיר לו במחיאות כפיים סוערות. בין לבין הושמע ג'ינגל של הליכוד. אחד הדוברים מיהר לצעוק שרק הליכוד יכול, ושבנימין נתניהו לעולם לא יצעד לבד. מצד אחד הפריע לי הבון־טון המפלגתי: לא חסרים ימנים שלא מצביעים ליכוד, אבל שותפים לרעיון שעומד בבסיס ההפגנה. מנגד, אין ספק שמקור ההתעוררות הימנית הוא דווקא ברוחות הליכודניקיות שמנשבות ניחוחות מהפכה. אז אני מוכן לספוג את זה, אבל מי ייתן שבעוד חצי שנה, כש־50 אלף איש יגיעו להפגנה, נצליח להתעלות מעל השייכות המפלגתית.
כמו כל אירוע ימני טוב, גם זה נגמר בשירת התקווה. נכון, זה סאחי, אבל האנשים שבאו להפגנה הזאת לא יודעים מה זה סאחי. אלה מילים של טוויטר וברנז'ה. הם באו כי כואב ומציק ושורף להם.
להפגין זה כמו שריר. לוקח זמן לפתח ולחטב אותו. ואם להיות כנים, השריר הימני קצת חלש, מידלדל, רפוי. אבל אחרי שנים של הזנחה, נדמה שהימין סוף־סוף הבין שהגיע הזמן להיכנס לכושר. ואם שעת הכושר הגיעה בזכות חוקרת אחת ושני טלפונים? מי אנחנו שנתלונן.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
