היה שופט בירושלים. ורדי זיילר ז"ל כיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בבירה, כחבר מוביל בוועדת בייסקי (פרשת הבנקים) וכיושב ראש של שלוש ועדות חקירה נוספות. הוא היה חכם, נמרץ, אמיץ וחד כתער. הוא גם היה קרוב משפחה שלי. באחת מפגישותינו הרבות שמתי לב לכך שהוא נסער. שאלתי אותו מה קרה. ורדי ענה שהוא נחרד מהאופן שבו פועלת מערכת אכיפת החוק. מה שקורה בישראל, אמר, הוא שכמעט כולם מעשנים באוטובוס. אבל כששוטר עולה על האוטובוס הוא בוחר באופן שרירותי – ולעיתים זדוני – באחד מארבעים הנוסעים המעשנים. אתה אתה, אומר אוכף החוק לקורבן. מי אתה, מה שמך, מה פרטיך, למה אתה מעשן. והשוטר רושם דו"ח לאחד־מארבעים ומשית קנס על האחד־מארבעים ולעיתים גם שולח אותו למשפט. זה לא צדק, אמר זיילר בשפתיים חשוקות. וזה לא שלטון חוק. זאת פעולה של המשטרה או הפעלה של המשטרה באופן מושחת.
בסיגרים ובשמפניות אני לא מבין. גם לא ברגולציה של משרד התקשורת, ברשת הסיבים ובמיזוג בין בזק ל־yes. אבל בתקשורת ישראלית אני מבין. ועל מערכת היחסים המעוותת (משני הצדדים) בין התקשורת לבנימין נתניהו אני יודע דבר או שניים. לכן פרשת 2000 נראתה לי תמיד מוזרה מאוד. איך יתכן שדווקא האדם שידיעות אחרונות מנהל נגדו מלחמת גוג ומגוג מואשם בכך שהוא משרת את ידיעות אחרונות? איך ייתכן שמכל מערכות היחסים המסואבות בין פוליטיקאים לארגוני תקשורת בישראל, דווקא זאת של נתניהו־מוזס זוכה לטיפול פלילי מחמיר? גם בלי לדעת את כל העובדות נראה לי שדבר מה בפרשת 2000 אינו מתיישב עם השכל הישר. ועם ההגינות הבסיסית. ועם עקרון העל של שוויון בפני החוק.
ואז הגיעו הכתבות המטלטלות והאמיצות של אבישי גרינצייג בגלובס ב־24 וב־28 באוקטובר. ומה שהכתבות הללו הוכיחו הוא שבידי המשטרה יש ראיות זהב המחייבות אותה לחקור עשרות פוליטיקאים שאינם נתניהו. אבל מטעמים השמורים עם רוני אלשיך, שי ניצן וליאת בן־ארי, המשטרה לא עושה זאת. היא סגרה את התיק מעלה העשן נגד איתן כבל. היא לא חקרה באופן יסודי רבים אחרים. היא כלל לא ניסתה להבין מה באמת התרחש תוך כדי הניסיון לחוקק את חוק ישראל היום. מנגנון אכיפת החוק הניח את הצלב שלו על מטרה אחת בלבד: ביבי. מה שמעורר מיד את המחשבה על האוטובוס של ורדי זיילר. ומה שמעורר את השאלה: את מה אנחנו מכנים כאן צדק?
בואו לא נהיה תמימים. ולא צבועים. אם הניסיון להשיג סיקור מוטה או להבטיח סיקור מוטה הוא עבירה פלילית, מי לא עבריין? הלא סיקור מוטה הוא לחם חוקה של מרבית התקשורת הלא אלקטרונית בישראל. לעיתים הסיקור מוטה בשל מניעים אישיים, לעיתים בשל מניעים רעיוניים ולעיתים בשל מניעים עסקיים. כי הממשק בין תקשורת לפוליטיקה בישראל הוא אוטובוס דחוס ומיוזע שרבים מעשנים בו. נוני מוזס הוא לא איש התקשורת היחיד שהשתמש בכוחו כדי לקדם אינטרסים. בנימין נתניהו הוא לא הפוליטיקאי היחידי שניהל יחסים של תן וקח עם עיתונאים, עורכים ומוציאים לאור. ההתמקדות בשני מעשנים מסוימים אשר בדרך מקרה בדלי הסיגריות שלהם התגלו – היא פשוט עיוות דין. העובדה שלא נעשה ניסיון רציני למצוא את בדלי הסיגריות של המעשנים האחרים – היא הוכחה לכך שבפרשת 2000 נעשה שימוש מחריד בכוחה של שררה.
גלובס לא לבד. על הגילויים המסעירים שלו השבוע מגיע לרביב דרוקר מחדשות 13 פרס סוקולוב נוסף. גם גידי וייץ עשה עבודה מעולה בהארץ. אבל מי שקורא היטב את התיעוד הכולל שהביאו גרינצוויג, וייץ ודרוקר מבין שנתניהו ומוזס דיברו כפי שדיברו כי הם חיים בביצה רעילה. כך שמה שבאמת מתבקש בעקבות החשיפות הדרמטיות של השלושה הוא דיון בביצה הרעילה כולה. במילים אחרות: ועדת חקירה ממלכתית. כן. בעולם מושלם, השבוע הייתה אמורה לקום בישראל ועדת חקירה לתקשורת. כפי שעשינו בעבר טיפול שורש לממשלה, לצבא ולבנקאות, הגיע הזמן לעשות טיפול שורש גם לתקשורת הישראלית. כך נגלה מה באמת מסתתר מאחורי נשף המסכות הגדול הנקרא כאן עיתונות חופשית. כך נבין מי נגד מי ומי בעד מי ומדוע. כך נדע איזה מידע מדווח, איזה מידע מנופח ואיזה מידע מטויח. למי באמת שמור חופש הביטוי בישראל ומי מושתק. את מי מכפישים ואת מי מאתרגים. מי הם ברוני הכוח האמיתיים המושכים בחוטינו, ואיזה שימוש הם עושים בכוחם.
אל דאגה: ועדת החקירה לא תוקם. ובצדק. מכיוון שבדמוקרטיה הממלכה לא מתערבת במרקם היחסים העדין שבין אנשי תקשורת ופוליטיקאים. אנחנו יודעים שיש שם רפש – הרבה רפש – אבל אנחנו מתעלמים מהרפש כדי לקיים חברה חופשית. ואולם אם אומנם כך, גם למערכת המשפט אסור להתערב במרקם היחסים העדין הזה. בוודאי ובוודאי אסור לה להתערב בו באופן בלתי הוגן, בלתי שוויוני וחסר תקדים. אסור לה לבצע מעשה קיצוני ואלים של אכיפה בררנית.
האחריות המוטלת על אביחי מנדלבליט עצומה, אבל הברירה חדה: לברר את הכול או לא לברר דבר. לחקור את כולם או לא לחקור אף אחד. לרפא מן היסוד את הנגע שהתקשורת הישראלית נגועה בו – או לסגור את תיק 2000.
