שוב ושוב אפשר לקרוא את התמלילים ולשמוע את ההקלטות מהשיחות המדוברות בין ראש הממשלה נתניהו והמו"ל של ידיעות אחרונות נוני מוזס. אחרי שמעיינים מחדש גם בכתב החשדות נגד נתניהו אפשר להגיע למסקנה כי ראש הממשלה ראוי לכתב אישום חמור. לא על שוחד, מרמה והפרת אמונים, אלא על טמטום.
ראש הממשלה אהוד אולמרט הקדיש ימים ולילות כדי להאדיר את הונו האישי ואת טובות ההנאה שלו. הוא בא למערכת הפוליטית כדי "לעשות את המכה". אולמרט אכן הפך לאיש אמיד ומפונק, אבל האופי המושחת ורדיפת הבצע הפכו אותו לאסיר בכלא מעשיהו. רק כאשר התבררו התיקים התגלה עד כמה אולמרט הוליך שולל את הציבור שבחר בו או במפלגתו, במה הוא באמת עסק בחדרי חדרים, איך קיבל שלמונים ומעטפות כסף מכל הכיוונים ואיך הפך את התפקידים הבכירים למקור של הכנסה והנאה גדולה.
נתניהו הוא לא אולמרט, בכל זאת. הוא לא איש מושחת מיסודו. הוא אוהב את החיים הטובים, אבל הוא לא בא לגנוב את הקופה. יש לו אכפתיות כלפי המדינה הזו, בניגוד לציניות הנוראה של קודמו. נתניהו היה קצין בסיירת מטכ"ל, כמעט איבד את חייו בפעילות מבצעית ואחיו יוני נפל במבצע אנטבה. נתניהו מכיר את תולדות העם והמדינה וכתב ספרים שבהם הציג אידיאולוגיה סדורה. בשנים שבהן כיהן כראש ממשלה יש לא מעט הישגים מוכחים לטובת המדינה.
מה מביא איש כל־כך מוכשר ואינטליגנטי לנהל סדרה של שיחות מביכות ולהתמקח כך על כותרות בעיתונים? מה גרם לו לעסוק באובססיביות מיותרת כזו בענייני תקשורת, שסיבכו אותו בשלושה תיקים פליליים עם סיכוי גבוה לכתבי אישום וסיום של קריירה יוצאת דופן, פלוס כתם מוסרי לא פשוט על דפי ההיסטוריה הלאומית? זו אולי תהיה השאלה המעניינת ביותר שיעלו חוקרי התקופה של נתניהו, ולא בטוח שימצאו לה תשובה.
הם יצטרכו להתמודד גם עם הסתירה הידועה ביחס שלו למדיה. הרי בטקסטים של נתניהו ובשיחות עימו הוא משוכנע כי המתקפות של התקשורת עליו הן בונוס פוליטי, שרק מביא לו הצלחות בקלפי בכל מערכת בחירות. אז למה נתניהו משחית את כל זמנו ואת מאמציו, מקדים בחירות ופוגע בעצמו באמצעות מערכות קשרים פסולות רק כדי להילחם במה שמביא לו תועלת? תעלומה.
קרבות גולשים לרחוב
קשה קצת להבין את הפוליטיקאים, העיתונאים וכל מי שמתפלא מהאמירות הבוטות של שר המשפטים אמיר אוחנה נגד פרקליטות המדינה. אוחנה הגיע למשרד המשפטים בדיוק כדי לומר את הדברים הללו. הוא בא להילחם ביועץ המשפטי לממשלה עד חורמה. הוא בא לסובב את הספינה ולהוריד ממנה את הפרקליטים שנראים לו כמו חבורה בעלת שטנץ שמאלני אחד. חמישה חודשים במסדרונות של משרד המשפטים ברחוב צלאח א־דין רק שכנעו אותו במה שחשב מלכתחילה על רשויות החוק. אוחנה הוא הרי האיש שאמר במהלך חקירות נתניהו כי "המשטרה מתנהגת כמו מאפיה".
העניין הוא שאוחנה אינו לבד. הוא משקף את המשטמה שיש כמעט לכל שרי הממשלה, בעיקר בליכוד, כלפי רשויות החוק במדינת ישראל. מבחינת השרים הללו המשטרה והפרקליטות הן גופים תאבי שררה, אכזריים ואינטרסנטיים, שכל רצונם הוא לנצל את הכוח שיש בידם כדי להתעלל באזרחים פשוטים וליהנות מסבלם. ואם התכונות הללו מתיישבות גם על מסד אידיאולוגי אנטי־ימני, וזה כנראה המצב לדברי השרים שמשוחחים איתנו – הפגיעה רעה פי כמה ואין סיכוי להתגבר עליה.
האיבה המסוכנת כלפי שופטי בית המשפט העליון, היועץ המשפטי, הפרקליטות, המשטרה והתקשורת עברה מזמן את הסף ההגיוני. השרים מדברים על רדיפה שיטתית ומזכירים את מסמך יצחקי, מספרים על מעצרי שווא בכל הזדמנות ונסמכים על העוזרים יונתן אוריך ועופר גולן. הם משפדים את היועץ המשפטי שלדעתם לא היה צריך להגיע לפרקליטות אחרי פרשת הרפז והדברים שאמר על שי ניצן. הם טוענים כי מי שמגיע למערכות הללו, חייב להתיישר על פי קודים מוסכמים של השמאל, אחרת הוא בצרות. הם טוענים ששיתוק ופחד אוחזים בהם כאשר הם מתבטאים נגד המערכות הללו. אחד השרים הבכירים מכנה את יחידת להב 433 "המיליציה של הפרקליטות". לדבריו, הוא איבד את הכוח והאמונה באפשרות לתקן – ולכן הוא לא ירוץ כנראה לכנסת הבאה. התסכול הכריע אותו.
בכל שיחה עם שר עולה הטענה כי הפרקליטות מתנכלת למי שבא לשנות את דרכיה, לערער את כוחה ולשאוב מעוצמתה. אני לא מסכים לדברים. אני עדיין חושב שיש לנו רשויות חוק ראויות ומערכת משפט מצוינת. העניין הוא אחר.
ההתנגשות בין שני העולמות האלה הורסת את המדינה. השרים טוענים כי רשויות החוק שולטות כאן ומחריבות את הדמוקרטיה. רשויות החוק עונות כי הפוליטיקאים בימין מחסלים את הלגיטימציה שלהן, וכך מערערות את האיזונים ההכרחיים במדינה, ועל הכול מנצח בנימין נתניהו בגלל מצוקותיו הפליליות. ראש הממשלה יענה כי הפרקליטות תופרת לו תיקים, ואין לו ברירה אלא להגיב, גם אם הוא משאיר מאחוריו אדמה חרוכה, ואולי זו בעצם הכוונה.
הקרבות המלוכלכים הללו גולשים היום לרחובות. זה מה שמדאיג. השיח הוא רצחני. האלימות כבר בלתי נמנעת. בשמאל מזהירים, ובצדק, מחמומי מוח ששומעים את המתקפות של נתניהו והשרים, ולא קשה לתאר מה יהיה גורלו של פרקליט המדינה שי ניצן, ברגע שייפול לידיהם. בימין טוענים כי האלימות בינתיים היא של המשטרה נגד הימין. זו הזרוע של השמאל שבאה לבצע פוטש, וכל המעצרים והחקירות הם בעצם שימש פסול בכוח החוק. הוויכוח רק הולך ומחריף.
לתוך הסיר הרותח הזה שפך השבוע אחד, ד"ר מרדכי קידר, גם את רצח רבין. קידר הופיע מול מאות מפגינים נגד היועץ מנדלבליט בכיכר גורן בפתח־תקווה וטען כי יגאל עמיר לא רצח את יצחק רבין. קצת קשה להתווכח עם איש הזוי. אפשר גם לתהות על מי שנושא במשרת מזרחן באוניברסיטת בר־אילן. אם זו רמת התזות וההוכחות שעליהן הוא נסמך בניתוחים שלו את העולם הערבי, לא הייתי רוצה להיות סטודנט שלו.
קידר הציג את שם הרוצח שלו בראשי תיבות, ר"י. הקהל המשולהב שהיה בכיכר צעק "זה פרס, זה פרס". לפי קידר, ר"י רצח את רבין בשליחותו של פוליטיקאי בכיר, כי רבין ביקש לסגת מהסכמי אוסלו. כמה אווילות יש בדברים האלה, שנאמרים דווקא בשבוע שבו אנחנו מציינים את רצח ראש הממשלה. אנחנו חוזרים לימים האפלים של נובמבר 1995. פעם הסיתו לרצח, היום מסיתים נגד מי שלא רצח, מעבירים את האחריות לשמאל ומנקים את יגאל עמיר מכל אשמה. האש בוערת שוב בגלל אנשים כמו קידר. רק שהפעם זה לא ייגמר ברצח.
סמל שלטון
ביום שלישי הלכתי לכנסת לטקס האזכרה של רחבעם זאבי (גנדי) בכנסת. אולם המליאה היה ריק ברובו, כמו בכל שנה. השר אורי אריאל, שהוא עדיין שר החקלאות במציאות הפוליטית ההזויה כאן, נשא דברים לזכרו של גנדי. אריאל שיבח את האיש ואת ערכיו הלאומיים ונזף בחברי הכנסת שנעדרים מטקס האזכרה באופן מופגן בכל שנה.
אריאל צודק וגם טועה. הערכים של גנדי הם פסולים וראויים לכל גינוי. באופן אישי מעולם לא החלפתי עם גנדי מילה, סוג של מחאה פרטית כלפי רעיון הטרנספר שלו, שצריך היה להוציא כבר אז אל מחוץ לחוק. גם התחקירים שהתפרסמו על גנדי ומעלליו בשנים האחרונות לא מוסיפים אור חיובי על האישיות שלו.
יחד עם זאת, אסור להתעלם מכך שגנדי היה שר בממשלה, והמחבלים שרצחו אותו לפני 18 שנה ביקשו לחסל את סמלי השלטון של המדינה. משום כך ראוי להגיע לטקסי הזיכרון שלו, ולהעביר את המסר הנכון לכל מי שמתכנן לנו כאן עתיד אחר.
