לפני עשר שנים הצטרף גרעין של משפחות דתיות למושב הוותיק 'שובה' שבמערב הנגב, במסגרת פרויקט הרחבה. הגרעין, שביקש להקים 'קהילה חסידית ארץ ישראלית', ניסח אז מסמך בן שבעה עמודים שבו פרס את חזונו, ושלח אותו גם אליי לצורכי סיקור עיתונאי. חברי הגרעין שרטטו שם קהילה השואפת 'להוריד את התורה לחיים', באמצעות עבודה רוחנית אישית וקבוצתית. הם הציעו גם דרכים מעשיות למימוש החזון הגבוה ובהן הקמת בית מדרש לאנשי תורה ומעשה, אירוח אומנים וקיום מעגלי נשים סביב תחומי יצירה. בנוסף, החזון דיבר גם על כינון קהילה אקולוגית וירוקה.
משהו אחד היה חסר לי אז במסמך המרשים: התפלאתי שלא מצאתי בו התייחסות כלשהי לקהילה הוותיקה של המושב, ולאתגר ההשתלבות החברתית בתוכה. משפחות הגרעין החדש היו ברובן משפחות חסידיות וצעירות ממוצא אשכנזי, ואילו הקהילה הוותיקה של שובה היא אוכלוסייה מבוגרת ממוצא טריפוליטאי, בעלת תפיסה דתית מסורתית. ראוי לציין שבהיסטוריה של המושב שובה כבר נרשם בעבר פילוג על רקע עדתי־חברתי. חיכוכים בתוך המושב בשנותיו הראשונות, בין העולים מלוב לעולים מתוניסיה ומאלג'יריה, הביאו בשנת 1957 לפרישת התוניסאים והאלג'יראים משובה ולהקמת המושב זמרת שמעבר לכביש. בטור שכתבתי לפני כעשור טענתי שגם ללא הרקע ההיסטורי, חיבור מוצלח בין הקהילה הוותיקה לגרעין החדש אינו אתגר פשוט, והיה ראוי שחברי הגרעין יְיַחסו לו יותר מקום וחשיבות במסמך החזון שכתבו.
לפני מספר שבועות, ב'שבת שובה' שבין כסה לעשור, הוזמנתי על ידי חברי גרעין שובה לחגוג איתם יחד עשור לעלייתם לקרקע. הלב התרחב לראות את שכונת הבתים היפה שנוספה למושב על ידי משפחות הגרעין החדש. קהילת שובה החדשה מונה כיום כארבעים משפחות, ואם הייתה מתאפשרת בנייה נוספת של בתים במושב היא הייתה מתרחבת עוד, שכן הביקוש גובר על ההיצע. את הפן הרוחני והחסידי של משפחות הגרעין חווינו כבר בתפילת ליל שבת השמֵחה שקיימה הקהילה, ומאוחר יותר בהתוועדות באחד הבתים שנמשכה לתוך הלילה. גם את הפן הסביבתי־אקולוגי מצאנו בביתן של כמה משפחות ובתחום עיסוקם של כמה מחברי הקהילה, אם כי הוא לא הפך להיות מאפיין של הקהילה כולה.
במהלך השבת שמענו גם על הפרויקט החינוכי שמעסיק את הקהילה – מסלול לימודים ייחודי המאופיין בתפיסה אנתרופוסופית וחסידית ('אנתרופודוסית' כלשונם), שייסדו באחד מבתי הספר של המועצה שבו לומדים ילדיהם. בשבת בבוקר, אחרי תפילה בבית הכנסת של המושב, קיימנו דיון מעניין על הפן החברתי של הקהילה ועל מידת השתלבותה בתוך המושב הוותיק.
במהלך שנות מגוריהם במושב התגלו, כצפוי, פערים דתיים ותרבותיים משמעותיים בין חברי הקהילה הצעירה לחברי המושב הוותיקים. ניתוק בין שתי הקהילות אינו אופציה, מכיוון שהתפילות המשותפות בבית הכנסת היחיד במושב והרצון של הגרעין להתרחב בעתיד ולקלוט משפחות נוספות על קרקעות השייכות לאנשי המושב, מחייב את הקהילה הצעירה לקיים קשרים וחיבורים עם שכניהם הוותיקים. רוב חברי הקהילה הודו בכנות שהם לא חשבו שההשתלבות החברתית של הגרעין החדש במושב הוותיק תהיה עניין מאתגר כל כך. חלקם הביעו רצון כן לפעול ליצירת חיבור משמעותי יותר בין הקהילות באופן אקטיבי, וסיפרו על הניסיונות שלהם לפתח קשרים אישיים עם ותיקי המושב. אחרים טענו שצריך לתת לזמן לעשות את שלו, גם אם מדובר בתהליך ארוך ומורכב. מצד שני, היו גם קולות שביטאו ויתור מראש על הניסיון ליצור חיבורים בין האוכלוסיות השונות והעדיפו להתמקד בעשייה פנים־קהילתית.
אחת המחשבות שליוותה אותי לאורך השבת ולאחריה הייתה עד כמה קשה, אפילו בלתי אפשרי, לברוח מהאתגר החברתי שזימן לנו נס קיבוץ הגלויות. במסכת תמיד שנלמדה לא מזמן בדף היומי אומרים חכמים שהמרחק בין שמיים לארץ הוא כמרחק שבין מזרח למערב. משפחות שובה גילו בשנים האחרונות על בשרן שהחיבור בין קהילות שונות החולקות מרחב חיים משותף, חשוב ומאתגר לא פחות מחיבור התורה לחיים.
אתגר חברתי לאומי
במרחק חצי שעה נסיעה מהמושב שובה אפשר למצוא ניסיון שונה של חיבור בין גרעין משפחות חדש למושב ותיק. קבוצה של כארבעים משפחות דתיות צעירות התגבשה בשנים האחרונות כדי לבנות את ביתן בהרחבה של המושב הוותיק איתן הסמוך לקריית־גת ומשתייך למועצה האזורית שפיר. במצגת שהוכנה בעבור משפחות מתעניינות, האתגר המרכזי שהוצג היה הנושא החברתי. העקרונות הראשונים שהקבוצה חרתה על דגלה הם מעורבות חברתית והשתלבות באוכלוסייה הקיימת, או כפי שהיא מכונה במצגת – "התנחלות בלבבות". המצגת מפרטת גם דוגמאות מעשיות להשתלבות נכונה, כמו כיבוד ההפרדה המגדרית הנהוגה באזכרות שמקיימים הוותיקים, או הימנעות מקיום מסיבות חנוכה אלטרנטיביות בזמן המסיבה המרכזית של המושב. לכל סיור מקדים של מתעניינים בהצטרפות להרחבה התלווה גם המזכיר של איתן, שסיפר על ההיסטוריה של המושב, על מרקם החיים בו ועל הציפיות של התושבים הוותיקים מהמשפחות החדשות.
עדן ביזמן, ממארגני הקבוצה, משוכנע שמוכרח להתקיים שיח תמידי בין משפחות ההרחבה לתושבים הוותיקים. "תושבי ההרחבות תמיד חושבים שההצטרפות שלהם מועילה ליישוב הוותיק", הוא אומר, "אבל אם לא מתקיים שיח, כל צעד של המשפחות החדשות עלול להתפרש על ידי הוותיקים באופן לא טוב, ולכן מוכרחים לדבר".
סיפור ההרחבות החדשות במושבים הוותיקים הוא לא סיפור של שניים־שלושה יישובים אלא אתגר חברתי ולאומי. מכיוון שמדינת ישראל קיבלה החלטה אסטרטגית למעט ככל האפשר בהקמת יישובים חדשים, האפשרויות המרכזיות לעיבוי ההתיישבות בנגב ובגליל הן הקמת שכונות חדשות בערים או בניית הרחבות חדשות למושבים חקלאיים וליישובים קהילתיים. לחיבור בין ישן וחדש, בין קהילה ותיקה לקהילה צעירה, נוספים גם פערים דתיים, עדתיים ותרבותיים. אם רוצים שפרויקט ההרחבות יצליח, אי אפשר לחמוק מעיסוק בפערים הללו ומהתמודדות איתם. 
