לא יהיה מוגזם לומר שדבר כזה לא קרה אף פעם בישראל. אני לא מתכוון לכך שהמדינה מהלכת על פי התהום העמוקה של בחירות שלישיות בתוך שנה, אלא לכך שהסיבה לבחירות תהיה כנראה כי הפוליטיקאים שלנו ישרים מדי. כן, מה שקראתם. אם אזרחי ישראל יצעדו שוב לקלפי במארס 2020, זה יהיה כי הפוליטיקאים שלנו עמדו בדיבורם.
הפוליטיקאים של היום הם לא הפוליטיקאים של לפני חמש שנים. לא שהטבע האנושי והפוליטי השתנו פתאום, אלא הסביבה התקשורתית השתנתה, בעיקר ברשתות החברתיות.
3 באפריל 2018 היה יום מכריע במערכת היחסים שבין הפוליטיקאים לרשתות. ב־2 באפריל הציג ראש הממשלה בנימין נתניהו את מתווה האו"ם לטיפול באזרחים האפריקנים החיים בישראל שלא כחוק: גירוש כ־16 אלף מהם, והענקת מעמד עראי ל־16 אלף אחרים. בתוך דקות הפכו הרשתות לבמת תוכחה. לצד הפוליטיקאים שמתחו עליו ביקורת, אלפי מצביעי ליכוד (כפי שהעידו על עצמם) כתבו לראש הממשלה בפייסבוק שלא יתמכו עוד בליכוד בבחירות הבאות. חלקם צירפו ציטוטים של נתניהו מהעבר, שבהם אמר כי כל המסתננים יוצאו מישראל. הלחץ היה כבד, ובתוך פחות מ־24 שעות, ב־3 באפריל, הודיע נתניהו כי הוא מבטל את המתווה. הרשתות הפכו לשחקן בזירה הפוליטית עוד לפני המקרה הזה, אבל האירוע המחיש כיצד לחץ ממוקד ברשת משנה במהירות רבה מאוד החלטות שמתקבלות בחלונות הגבוהים.
איך זה קשור לתסבוכת הפוליטית? הכוח של האזרחים ברשתות החברתיות לא נובע רק מתגובות לפוסטים של פוליטיקאים, אלא גם מהקלות שבה אפשר למצוא ברשת קטעי ארכיון ולהטיח אותם שוב ושוב בפרצופו של הפוליטיקאי שמחליט לשנות את דעתו ו"להתקפל" או להתגמש ביחס לעמדותיו הקודמות. שר האוצר משה כחלון, למשל, חבר לליכוד רק כמה שבועות אחרי שאמר שמפלגתו תמשיך להיות עצמאית. קטעי ארכיון הציפו את הרשת, כחלון תויג כזגזגן, וכעת הוא בוחן את עתידו הפוליטי במידה שתיערכנה בחירות שלישיות.
חשוב להדגיש, אין זה בהכרח תהליך שלילי. היכולת של האזרחים לפקח על הפוליטיקאים חשובה, וקרובה למודל היווני הקדום של שלטון העם. עם זאת, הדקדוק של האזרחים בכל אמירה או חצי הבטחה, וגם החיפוש שלנו העיתונאים אחר ציטוטי העבר, מונעים מהפוליטיקאים להיות פוליטיקאים. הפוליטיקה היא אומנות החדרים הסגורים, המשא והמתן החשאי, ולבסוף ההתגמשות. במדינת ישראל, המחולקת לדעות ושבטים, אי אפשר לחיות ללא התגמשות. אז נכון, לא מנומס להבטיח משהו ולא לקיימו, אבל בלי יכולת התמרון הזאת הקיבעון ייוותר על כנו.
התמרון הזה נוגע לכל השחקנים על המגרש, אבל בעיקר לשתי הגדולות. סיסמת הבחירות של כחול לבן הייתה "לא לממשלה עם נתניהו", אך היא אינה מתיישבת עם תוצאות הבחירות. מפלגת הליכוד קשרה את גורלה עם מפלגות הימין, ומאז אנשיה מצהירים כי הם נציגיו של כל גוש ה־55. שתי המפלגות יזדקקו להרבה אומץ כדי להניח בצד את הבטחותיהן ולוותר על דגליהן. זה לא יהיה נעים. ברשת תתנהל מלחמה קשה וטיעוני הגולשים יהיו צודקים ומדויקים מאוד, אבל המטרה מול עיני נציגי הציבור צריכה להיות טובת הציבור – שהיא, בעת הזו, מניעת בחירות שלישיות.
יש מי שיטענו שהדרישה מהפוליטיקאים "לשקר" ולבגוד באמון הבוחרים גרועה יותר מקיום בחירות שלישיות בתוך שנה. יש להפנות אליהם את השאלה הבאה: אם תתקיימנה בחירות שוב, על פי מרבית הסקרים צפויה מפת הגושים להיות דומה. מה אז? אם לאחר בזבוז מיליארדי שקלים נוספים נגיע לאותה נקודה, האם נקיים בחירות בפעם הרביעית? ואז החמישית?
"אתה יורה לעצמך ברגל", אמר לי איש תקשורת ותיק כשתיארתי באוזניו את כוחה המשתק של הרשת והבעתי את רצוני לכתוב על כך. הוא כנראה צודק. הצייצנים והפייסבוקאים לא יחדלו מחר מפעולות הארכיון המבורכות שלהם. אבל הפוליטיקאים צריכים להשתחרר מהניסיון לרצות את הפיד.
גנץ ונתניהו, נכון להיום, מקיימים כל מילה מהבטחותיהם לבוחר לא כי לדעתם הבטחות צריך לקיים, אלא כי כל סטייה ממה שנאמר או הובטח יכולה להתפתח לעונש קשה בקלפי. הפוליטיקאים של פעם יכלו לומר ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם", כמאמר שירו של יענקל'ה רוטבליט שבו נהג להשתמש גם ראש הממשלה אריאל שרון. היום אמירה כזאת תיחשב לפשע, עוון ועברה מסוג זגזוג. לכן על חברי הכנסת לצאת מהרשתות החברתיות, להתעלות מעל אמירותיהם ולדעת: ההחלטות שיקבלו יפגעו בהם אולי אלקטורלית, אבל מטרתם היא לשרת אותנו ולא את עצמם. אם הם ירצו אחר כך להסביר את מהלכיהם, הם תמיד יוכלו לצייץ על זה.
