משפחתי ואני גרים בתקוע. אנחנו מוקפים משלוש וחצי כנפות בכפרים ערבים. ילדיי כבר יודעים להבחין ביניהם: זהו כפר של חמאס, זה כפר של משת"פים וזה כפר של פת"ח. אנחנו מעורים בסדר היום של הכפריים מסביבנו בין שנרצה בכך ובין שלא, ומנסים להפיק מזה את המיטב: כשבעשרה לשמונה הרמקולים של בית הספר לבנות בצלע ההר שממול משמיע את "בילאדי בילאדי" ("אדמה אדמתי", בגרסת ההמנון הפלסטיני), הילדים שלי מזמזמים עם החצוצרות ויודעים שגם הם חייבים לרוץ לבית הספר. המואזין בערב מסמן מקלחות וארוחת ערב. חתונה בכפר (ענבי הגפן) מספרת שהיום יום חמישי, וששוב לא נישן.
"זה כפר של רעים או טובים?" שואלים הילדים. "אין דבר כזה", אני מסבירה בניו־אייג'יות מכילה. "כל אדם יכול לבחור להיות רע או טוב, בכל רגע מחדש". אבל זה לא מדויק. אני לא בטוחה שיש טוב מוחלט, אבל בטח יש רע מוחלט. למשל, אבו־בכר אל־בגדדי.
הרג הארכי־טרוריסט בהוראת דונלד טראמפ הציב בבעיה קשה את העולם הנאור, ששונא בדם את הנשיא האמריקני. אנשים נקרעו מבפנים. הם לא ידעו את מי הם מתעבים יותר: את החלאה או את הבלונדיני בבית הלבן. איך אפשר לפרגן לטראמפ על הצעד המוצלח הזה (איך יודעים שהוא מוצלח? כי הרע מת בסוף. לפעמים החיים הם כן שחור ולבן. לפעמים זה כן פשוט), כשהמחמאות למי שהם מתעבים בכל נימי נפשם פוגעות בכל תא בגוף שלהם?
ההתעלמות מההישג תהיה שקופה מדי, ותהפוך את שונאי הנשיא לשקופים ואת המניע למעשיהם לשקוף. לכן לא נותר להם אלא ללעוג לטראמפ מחד, ולהמעיט בחשיבות המבצע מאידך. הלעג קיבל דמות של סרטון שמשווה בין אובמה המספר על חיסול בן־לאדן, ברהיטות, בחן ובקסם אופייניים, בלי התלהמות, מול העילגות של טראמפ, שאפילו את שמו של מנהיג דאעש ביטא במאמץ שנמשך זמן רב, וגם זה באופן קריקטורי כמעט. זה אכן מצחיק ומומלץ לצפייה, אך תוך כדי צפייה יש לזכור: בשני המקרים הרעים מתו בסוף.
מאידך, המבקרים המעיטו בחשיבות החיסול עצמו. רשתות רבות העלו פרשנים חמורי סבר שהסבירו עם דיאגרמות ש"אל־בגדדי אולי מת אבל הרעיון עדיין חי". ממתי זה טיעון? אם ככה, למה ניסו לחסל את היטלר, למשל? או יותר קרוב, את בן־לאדן? זה טיעון חוכמולוגי עד כדי כך שהוא כבר טיפשי. האם לא צריך לחסל אדם שהנהיג את הרוע, שהיה הרוע בהתגלמותו, שאחראי לרצח של אלפים ולסבל של רבבות, שהמציא את עריפת הראשים בשידור חי, שהעלה את הזוועות לרמות אסורות לצפייה בכל גיל, שתחת הנהגתו נאנסו נשות כפרים שלמים של מתנגדי הח'ליפות האסלאמית, שהנהיג רעיון שהיה שטניות מזוקקת? האם צריך לתת לאדם הזה להמשיך לחיות?
מכל היבט שהוא, מצד הצדק ומצד הנקמה (רגש אנושי לגיטימי, אגב) ומצד הטיפול המונע, אל־בגדדי היה בן מוות. מותו סימל את שהיה בחייו: רע מוחלט. לפחות הטיעון הזה, שאולי היה בו טוב, שאולי היה אנושי, שאולי היה צדיק נסתר, ניטל ממבקרי טראמפ באמצעות החלטתו האחרונה של אל־בגדדי: לרצוח שלושה מילדיו איתו. מעשה בלתי נתפס, לא אנושי, שנעשה בידי תת־אדם. ממתי אדם רוצח את ילדיו אם יש לו ברירה אחרת?
היו שהתעלו על עצמם וסיפרו ש"תאים רדומים של דאעש ינסו לנקום". טוב, זה ממש מפחיד. הרי לפני החיסול הזמנתי קבוצה של צעירי דאעש, והם היו כל כך נחמדים, הורידו את הכלים מהשולחן ואפילו שיחקו עם הילדים כדי שנוכל לנוח, ועכשיו הכול התהפך בגלל הטראמפ הזה. נו, באמת. תאים רדומים של דאעש רוצחים גם בלי לנסות לנקום.
נכון, הטרוריסט חוסל אבל הרעיון נשאר. הרבה יותר קל לחסל אדם (וגם זה אתגר מורכב) מאשר לחסל רעיון. אבל מי אמר שחיסול אל־בגדדי היה יומרה לחיסול הג'יהאד הקיצוני? יש עוד עבודה, כמובן. יש עוד רעיונות מרושעים ומעוותים. תמיד יהיו. אנחנו צריכים להקטין אותם ככל האפשר ולצמצם את כוחם והשפעתם. אבל לרגע אחד אנחנו יכולים לנשום עמוק ולהרגיש את ריח האוויר בלי הרעל שפלט אליו אל־בגדדי.
