ככל שהסאגה הפוליטית נמשכת וככל שמתרבים הספינים, ההצהרות, הפסילות, ההכפשות, הדמגוגיה והדיווחים המגמתיים והסותרים, הם נהפכים לרעש רקע חסר משמעות ומפסיקים להסתיר את טיבו האמיתי של המאבק, שמשתקף אמנם במישור הפוליטי אבל בשורשו הוא מאבק היסטורי על אופי החברה הישראלית.
מצד אחד עומד גוש הימין, בראשותו של בנימין נתניהו. יש לו יסודות איתנים ושורשים עמוקים. הוא כמובן משקף אינטרסים פוליטיים ונאמנויות פוליטיות, אבל מעל ומעבר לכל אלה יש בו סנטימנט יסודי משותף, הומוגניות יחסית, והוא משקף תפיסה אידאולוגית ברורה גם אם אינה מנוסחת במפורש: ישראל יהודית.
הגוש הזה מורכב משני כוחות מרכזיים ויסודיים בעם ישראל, שמושרשים בו מאז ומתמיד: הלאומיות והדתיות. התוכן המשותף של "ישראל יהודית" נמצא בבסיס אחדותו של הגוש, ומקנה לו את כוח עמידתו. הוא מייצג את הרוב היהודי במדינה והוא ליבה של החברה הישראלית. הגוש הזה היה מקים ממשלה בקלות לולא החליט אביגדור ליברמן לחצות את הקווים מסיבות של נקמנות אישית. ייתכן אמנם שלחלק ממרכיבי הגוש הזה יש אינטרסים זמניים, מקומיים, משניים, להתכחש להתחייבות לגוש ולעבור לצד השני לשם רווחים פוליטיים, אבל הדבק האידאולוגי חזק מהם. זהו למעשה "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, אלא שהפעם הוא מופנה כלפי פנים, כלפי הכוחות הנאבקים מתוך החברה פנימה נגד הלאומיות והמסורת.
מן הצד השני ניצב גוש השמאל, שהיום עומד בראשו בני גנץ. גם כאן יש אידיאה מרכזית, שורש רעיוני, אלא שהיא מעומעמת ומוסווית בכוונה ולפעמים אפילו אינה מודעת כלל. רון פונדק, מאדריכלי אוסלו, היטיב לנסח בזמנו את האידיאה הזו כך: "אני רוצה שלום כדי שתהיה ישראליות. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. ישראליזציה של החברה במקום ייהוד שלה".
לנושאי המגמה הזו יש בעיה: הם מיעוט קטן. רוב הציבור, הרוב היהודי, מתנגד למגמה הזו מכול וכול. המגמה הזו הוסוותה בזמן הסכמי אוסלו והיא מוסתרת גם היום, בידיעה ברורה שאין לה סיכוי לקבל תמיכה רחבה בציבור הישראלי. מה אם כן הביא למרכיביו של הגוש של בני גנץ את המצביעים הרבים שלהם, אם אין להם בשורה אידיאולוגית שמסוגלת לעשות זאת? השנאה. גם אם לא יודו בכך אפילו כלפי עצמם, מרכיבי הגוש הזה הגיעו להישג האלקטורלי שלהם מכוח דבר אחד בלבד: השנאה.
אלא שלשנאה יש בעיה בשדה הפוליטי. היא יעילה ואפקטיבית מאוד בהבאת מנדטים, אבל חלשה מאוד בליצור מהם קואליציה. השנאה העיקרית המשותפת לכל מרכיבי גוש גנץ היא כמובן השנאה לנתניהו. לכאורה היא הייתה יכולה לאחד את כל הכוחות הללו לגוש אחד, אבל היא לא הספיקה, כפי שהוכח בבחירות באפריל. היה צורך בעוד שנאות כדי להביא את ההישג האלקטורלי של מרכיבי הגוש הזה, והשנאות הנוספות האלה כבר לא הולכות ביחד. לפיד שונא את החרדים ואת המשיחיים. גם ליברמן שונא את שניהם וזה היה יכול להיות בסדר גמור, אבל הוא שונא גם את הערבים. חברי הכנסת הערבים שונאים את כולם, לא רק את ביבי. אדרבה, דווקא עם החרדים הם מסתדרים מצוין כשצריך, אבל לא עם ליברמן ולא עם רמטכ"לים. יאיר גולן שונא את המשיחיים; לחרדים הוא מוכן אולי לסלוח על מה שהם. מדברים על "הגוש של נתניהו" אבל לא על "הגוש של גנץ" כי אין באמת גוש כזה. השנאות לא מתחברות.
גוש הימין יכול לישון בשקט כל עוד אינו נפרץ מבפנים. בלעדיו לא תהיה ממשלה יציבה ומאריכת ימים בישראל, גם אם תהיינה כאן אפילו עשר מערכות בחירות. ישראל היא יהודית, כפי שרוצה הרוב היהודי בחברה הישראלית. שום צירוף נסיבות זמני מהסוג שיצר ליברמן לא יוכל לקואליציית "ישראל יהודית" הזו, אם היא תקפיד על אחדותה בלי קשר לזהות העומד בראשה. יש כמובן מקום בקואליציה כזו לכוחות נוספים מהסוג שמייצג בני גנץ, אבל הם לא יכולים לבוא במקומה אלא רק להצטרף אליה.
מנקודת מבט היסטורית, המאבק על אופי החברה הישראלית כבר הוכרע – גם אם מסיבות זמניות הדבר עדיין לא תמיד בא לידי ביטוי מלא בשדה הפוליטי. אם יקפידו כל חברי גוש הימין לשמור על אחדותו ולא יתפתו לצעדים נמהרים, איש לא יוכל לקיר הברזל היהודי הזה ותהיה לנו "ישראל יהודית" לדורות.
