אחת השאלות הידועות בפרשנות התורה היא מדוע נכפלה המילה צדק, בציווי "צדק צדק תרדוף". התשובה היפה ביותר היא זו שלומדת מן הכפילות שגם את הצדק צריך לרדוף בצדק, ושהמטרה הנעלה של רדיפת הצדק לא מתירה מעשי עוולה.
העיקרון הזה תקף גם כלפי הסוגיה שהסעירה השבוע את השיח הציבורי: לקיחת הטלפונים של יועצי ראש הממשלה בחשד שארגנו את הטרדת עד המדינה שלמה פילבר. החוקרים לא הבהירו לאנשי נתניהו שזכותם לסרב לבחינת הטלפון, ולפחות במקרה של יועץ התקשורת יונתן אוריך, נבדקו והועתקו תכתובות שאינן קשורות לחשד המקורי.
הדיווחים האלה מתקשרים לכמה שאלות קשות שעולות כלפי פרקליטות המדינה, הן בתיקי נתניהו והן בסוגיות אחרות. כך, למשל, עולה השאלה של אכיפה בררנית כלפי נתניהו, כאשר מלבד איתן כבל, פוליטיקאים אחרים החשודים בעבירות דומות לאלו המיוחסות לו (סיקור אוהד תמורת סיוע בחקיקה או בהפניית משאבים) לא נחקרו, ובוודאי לא הואשמו.
בנוסף, שוב עולות השאלות הישנות ביחס לפרשיות של אנשי ציבור שהוגשו נגדם כתבי אישום שהרחיקו אותם מתפקידיהם, חלקם מתפקיד שר המשפטים, ולבסוף זוכו באופן גורף תוך הטחת ביקורת חריפה מצד השופטים כלפי הפרקליטות. ושוב עולה פרשת רות דוד, לשעבר פרקליטת מחוז תל־אביב, שנחשדה בשורת עבירות חמורות אבל זכתה להגנת עמיתיה עד לביקורת החריפה של שני מבקרי הפרקליטות, השופטים הילה גרסטל ודוד רוזן.
אלא שהעיקרון שצדק צריך לרדוף בצדק מחייב את כולם, גם את נתניהו ותומכיו, שבאים לדיון הזה בידיים לא נקיות בעליל. נתניהו כנראה צדק כשחש שהתקשורת ברובה עוינת כלפיו. אבל הניסיון לתקן את העוול באמצעות עסקאות אפלות לכאורה עם שני טייקוני תקשורת גדולים הוא בלתי מתקבל על הדעת בחברה דמוקרטית.
יתר על כן: אחרי שבתחילת הדרך טען ש"לא יהיה כלום כי לא היה כלום", שינה נתניהו את הגישה ועבר להתקפה נגד גופי האכיפה: המשטרה ומפכ"לה, הפרקליטות ופרקליט המדינה. ברור שאם יוגש נגדו כתב אישום יותקף גם היועץ המשפטי, ואם יורשע – יותקפו השופטים. הוא אף ניסה לארגן לעצמו חסינות מהעמדה לדין, ופסקת התגברות מורחבת למקרה שבג"ץ יפסול את החסינות.
המשמעות היא שאכן נדרש בדק בית בשאלות הקשות הנוגעות לעבודת המשטרה והפרקליטות. המשטרה צריכה לבדוק מיוזמתה את "הטעות" ביחס לאוריך ואת נסיבותיה, ולמצות את הדין עם האחראים לה בהתאם לתוצאות החקירה.
ראוי גם שתיפתח בדיקה, ובמקרה הצורך חקירה, נגד כל פוליטיקאי שחשוד בעסקאות הנראות כשוחד עם טייקוני תקשורת. אבל הפיכתו של נתניהו לראשון הנחקרים בעבירה הזו בהחלט מוצדקת. כי נתניהו הבטיח למוזס מה שאפילו חוק ישראל היום לא התיימר לעשות: החוק הרי לא ביקש לאסור את עצם הפצת העיתון, אלא רק את הפצתו בחינם. ואילו נתניהו התיימר להעניק למוזס הגבלה של עצם קיום העיתון בסופי שבוע. בתמורה היה אמור לקבל לא רק סיקור אוהד, אלא הזזה של כל הספינה. בוודאי שהתמורה שלפי החשד נתן נתניהו לשאול אלוביץ' מאתר וואלה גדולה יותר מכל מה שפוליטיקאי כלשהו היה יכול לתת לו. במלים פשוטות: אם איתן כבל ושאר בכירי התומכים בחוק ישראל היום ראויים להיחשד בשוחד, העסקאות שנתניהו לכאורה הסכים להן הן שוחד מהמקפצה.
גם הטענה שסיקור אוהד אינו פשע היא מופרכת. כי השאלה הקובעת היא תמורת מה ניתן הסיקור האוהד. אם מדובר באהדה אישית של כתב, עורך או מו"ל לפוליטיקאי מסוים, גם אז הדבר בעייתי, נוכח היומרה להגיש לצרכן מוצר עיתונאי אמין. אבל סיקור אוהד שניתן תמורת הטבות כלכליות, אם אכן כך קרה, הוא עבירת שוחד חמורה במיוחד. היא לא רק מעניקה לפוליטיקאי טובת הנאה עצומה, אלא מזנה בדרך את מקצוע העיתונות.
בשבוע שלפני יום הציון של רצח רבין, ראוי להחיל על הפרשה הזו את הפרפרזה לאמרה ידועה של רבין: צריך לבדוק חשדות ולהיאבק בעוולות מצד גופי האכיפה בלי קשר לחשדות החמורים כלפי ראש הממשלה, ובו בזמן להתמיד במיצוי הדין עם ראש הממשלה בלי קשר לחשדות המיוחסים לגופי האכיפה.
