בבוקר לא עבות אחד, לקראת סוף חודש מאי 2007, יצאו שני שוטרים ושוטרת לסיור שגרתי באזור התחנה המרכזית הישנה בתל־אביב. בשלב מסוים הבחינו השלושה באברהם בן־חיים, תושב נתניה כבן 60, וביקשו ממנו להזדהות. בן־חיים הזדהה, ובדיקה במסוף המשטרתי העלתה כי יש לו רישום פלילי בגלל עבירות שעבר כעשור לפני כן, אולם באותו שלב לא היה לו תיק פלילי פתוח כלשהו. בעקבות ממצאי הבדיקה הורו השוטרים לבן־חיים לרוקן את כיסיו, וגילו בהם סכין. בן חיים טען שהסכין משמשת אותו לקילוף פירות משום שהוא נטול שיניים תחתונות, אך השוטרים לא התרשמו מההסבר ועיכבו אותו לחקירה בחשד להחזקת פגיון. בהמשך גם הוגש נגדו כתב אישום בגין החזקת סכין.
התיק הגיע לשולחנו של שופט השלום דאז דן מור, והוא החליט לזכות את בן־חיים. השופט מור ציין כי החיפוש בכיסיו של בן־חיים היה בלתי חוקי, ולכן יש לפסול את השימוש במשפט בראיה שהושגה בו, כלומר בסכין. המדינה ערערה למחוזי, ששופטיו הפכו את פסק הדין, והרשיעו את בן־חיים. גזר הדין, אגב, לא היה חמור: חצי שנת מאסר על תנאי ו־500 שקלים קנס. אבל בן־חיים לא ויתר ובעזרת הסנגוריה הציבורית הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. שופטי בית המשפט העליון החליטו לדון בבקשה, ובעצם לעסוק בשתי סוגיות: האם חיפוש שנערך ללא סמכות אך בהסכמה הוא חוקי, ומה דינן של ראיות שהושגו בחיפוש לא חוקי?
בן־חיים טען שאם לשוטר אין סמכות חיפוש, ההסכמה של מי שעורכים אצלו את החיפוש אינה מעלה ואינה מורידה. גם אם הוא הסכים לחיפוש, החיפוש אינו חוקי. בנוסף הוא טען שאם החיפוש לא חוקי, אזי הראיה שהושגה פסולה. המדינה כמובן שללה את שתי הטענות. שלושת שופטי בית המשפט העליון שהאזינו לערעור היו נשיאת העליון דאז השופטת דורית ביניש, השופטת עדנה ארבל והשופט יורם דנציגר.
דנציגר, שנותר במיעוט, קיבל את עמדת הסנגוריה הציבורית הן בנוגע לחוקיות החיפוש והן בנוגע לפסילת הראיה. שופטות הרוב ביניש וארבל בחרו ללכת בדרך ביניים. הן קיבלו את עמדת המדינה שהסכמה יכולה "להכשיר" חיפוש שלא בסמכות, אך הבהירו שההסכמה חייבת לבוא מתוך מודעות מלאה. המשמעות היא שלפני קבלת ההסכמה לחיפוש, לא די בכך שהשוטר יבהיר שמותר לסרב לחיפוש, אלא גם יודיע שסירוב כזה לא יפגע בחשוד בשום אופן. בנוסף הן קבעו שהשאלה אם לפסול את הראיה צריכה להיבחן, בין השאר, לנוכח חומרת העבירה. במקרה של בן־חיים נקבע שגם אילו הסכים לחיפוש, לא הובהר לו שאם לא יסכים הדבר לא יפגע בו. לכן החיפוש היה לא חוקי. ביניש וארבל גם ציינו שמכיוון שבן־חיים הורשע בעבירה קלה יחסית, יש לפסול את הראיה. וכך, כמעט חמש שנים אחרי אותו בוקר לא מוצלח בדרום תל־אביב, זוכה בן־חיים סופית בבית המשפט העליון.
הסיפור הזה חשוב כדי שכל אחד מאיתנו יכיר את זכויותיו, ורלוונטי לנוכח חקירת יועצי ראש הממשלה. במהלך החקירה הם התבקשו לאפשר חיפוש במכשירי הטלפון הסלולרי שלהם, חיפוש שעל פי חוק נדרש צו שופט כדי לבצעו. כעת ברור כי החוקרת לא הודיעה, לא ליונתן אוריך ולא לעופר גולן, שיש להם זכות לסרב לאפשר את החיפוש, ושסירוב כזה לא יפגע בהם בשום צורה. בשלב מסוים הודיעה המשטרה כי בפעילות החוקרת נפל "רק" פגם אחד, בכך שנמנעה מההודעה הזאת.
האם במשטרה לא מבינים כמה מגוחכת הטענה הזו? הרי ללא הודעה כזו החיפוש כולו הוא עבירה על החוק, פגיעה בזכותם החוקתית של אוריך וגולן לפרטיות ועבירה על חוק הגנת הפרטיות. כלל לא משנה אם במהלך החיפוש הסתכלה החוקרת בתכתובות רלוונטיות, כפי שטוענים במשטרה, או גם בתכתובות לא רלוונטיות, כפי שטענו אוריך וגולן. בין כך ובין כך העיון במכשיר הסלולר היה מעשה עברייני.
אם להיות קטנוניים לרגע, פגיעה בפרטיות כפי שנעשתה לכאורה לגולן ואוריך, כלומר חיטוט במסרים האלקטרוניים שלהם באופן בלתי חוקי ותיעוד שלהם, היא עבירה שעונשה מאסר עד חמש שנים. לעומתה, הטרדת עד היא עבירה שעונשה מאסר של שלוש שנים בלבד. אז מי העבריין הגדול יותר כאן? תשפטו אתם.
רק ליברמן יכול
בצל הסערה התקשורתית סביב חקירות יועצי ראש הממשלה, חלף השבוע הראשון מארבעת השבועות שהוקצו לבני גנץ לצורך הרכבת הממשלה. לא שמנו לב לכך, משום שמעל פני השטח לא קרה מאומה בשבוע הזה. כמה פגישות מו"מ מחויכות אמנם התקיימו, אך ככל הידוע לא הושגו בהן הסכמות, ובוודאי לא הסכמים. אך מתחת לפני השטח חלה השבוע התפתחות חשובה. מאז הבחירות העריכו רבים במערכת הפוליטית ש"מתווה הנשיא" הוא המסלול שיאפשר הקמת ממשלה במצב הפוליטי הסבוך שנוצר. אלא שלדברי גורם בכיר בגוש ה־55 ששוחחתי איתו השבוע, מתווה הנשיא ירד מהפרק.
המשמעות של הסרת מתווה הנשיא מהשולחן היא שנותרו כעת שלוש אפשרויות עיקריות. הראשונה היא ממשלת מיעוט בראשות גנץ, בתמיכת הרשימה המשותפת. זו אפשרות, אך הוצאתה לפועל תהיה מורכבת מאוד. שיתוף פעולה בין ליברמן לרשימה המשותפת הוא לא מעשה קל, במיוחד לנוכח דברים שאמר אתמול ברשת ב' על הסיעה הערבית ("גיס חמישי"). אפשרות שנייה היא שגנץ יצליח לסדוק את גוש הימין. למעשה, מספיק שגנץ יעביר אליו מהגוש הזה שני עריקים בלבד כדי להשיג לממשלתו רוב בקרב הח"כים היהודים (54 לעומת 53). לתרחיש הזה יש סיכוי, אך לא גבוה. הצטרפות לממשלת שמאל בעריקה מסיעתם עשויה לעלות לח"כים הללו בקריירה הפוליטית שלהם. את הימין הם יאבדו, ובשמאל לא יצליחו להשתלב. האחרונים שניסו את השיטה, גונן שגב ואלכס גולדפרב, לא הגיעו רחוק.
האפשרות השלישית, המדוברת יותר ויותר לאחרונה, היא שליברמן יחליט – בתקופת 21 הימים שאחרי החזרת המנדט מצד גנץ – לאפשר הקמת ממשלת ימין. רמזים לאפשרות הזו נתן ליברמן השבוע, כאשר הכריז שבכל מקרה לא ייתן למדינה ללכת למערכת בחירות שלישית. כדי שמשהו כזה יקרה, מוכרח הגוש הדתי־חרדי לתת לליברמן סולם כלשהו לרדת באמצעותו מהעץ. ליברמן כמובן יצטרך לוותר על חלק מדרישותיו – נישואים אזרחיים, למשל, לא יהיו. אבל הגוש הדתי־חרדי יצטרך להגיב בפשרה משלו, אולי בדמות חוק הגיוס והבטחה לא לחוקק חוק נגד תחבורה ציבורית בשבת. מדובר אמנם בביצה שעדיין לא נולדה, אך בכל זאת לא מוקדם מדי להיערך לקראתה.
