לאחרונה הסביר כאן יו"ר מועצת יש"ע, חננאל דורני, שעתודות הקרקע ביהודה ושומרון הולכות ונגמרות, לצד האטה בגידול האוכלוסייה ביו"ש בשנים האחרונות. לדידו יש לחדול מבנייה צמודת קרקע ולעבור לבנייה רווייה, וכך ההתיישבות תגדל ותגיע למיליון תושבים ביו"ש. התפיסה הזאת מקבלת בהבנה את החלטת ממשלת ישראל לא לאפשר את הרחבת ההתיישבות בגלל הלחץ של אומות העולם. כיוון שכך, יש לנצל את המקומות שבהם עדיין אפשר לבנות לגובה, וכך יגדל מספר המתיישבים. כשבוחנים לעומק את עשרות השנים האחרונות ביו"ש, אפשר לראות שהגישה הזאת רק גוררת אחריה עוד הקפאות ונסיגות. כדי לצאת מהמצר חייבים לאמץ גישה שונה לחלוטין.
–המאמר של יו"ר מועצת יש"ע חננאל דורני ב'מקור ראשון'
בראשית ההתיישבות ביו"ש, כשהאדמות המתינו בשוממותן, הגיעו ראשוני המתיישבים – ובראשם סבי הרב משה לוינגר והרב חנן פורת זצ"ל – עם חזון גדול של התיישבות יהודית נרחבת ביו"ש, מה שנראה באותם ימים בלתי ניתן להשגה. ביטא זאת פרופ' גדעון ארן: "באמצע שנות השבעים ביליתי שעות רבות לאור ירח עם הרב לוינגר, צועד עמו בשבילי עיזים מרמאללה דרך ענאתא ליריחו, מגב ההר דרך ספר המדבר לבקעה. מפעם לפעם הצביע ר' מוישה על גבעות חשופות, נכנס לטרנס וזעק בקול רם ונרגש: 'כאן יוקמו תריסר יישובים ובהם בתי מלאכה ובתי כנסת לרוב. ותימצא שם עבודה להמוני גננות, מהנדסים ותלמידי חכמים'… לא חלפו ימים רבים וכל אותם אתרים נידחים ושוממים הופרחו ויושבו ביהודים".
כמו בכל גלי ההתיישבות ב־200 השנים האחרונות, החזון היה גדול ומרומם, אך ההתחלה הייתה קשה מאוד – הן מצד התנגדות הממשלה והן מצד הקושי לעורר את הציבור לעלות ולהתיישב. כיוון שכך, בעשר השנים הראשונות נתקלו החלוצים בקשיים גדולים מאוד, ובקושי הצליחו לראות התיישבות מעשית.
בשנים קשות אלו לא ויתרו חלוצי ההתיישבות, עם חזון גדול ואמונה בצדקת הדרך הצליחו לרומם את ממשלת ישראל ועם ישראל, ובתוך 15 שנים הוקמו באישור הממשלה 160 ישובים וערים ביו"ש וחבל עזה.
בשנים האחרונות, שלב אחר שלב, אנו עדים להידרדרות ביחס הממשלה להתיישבות. בשנת 1991, בשלהי כהונת ראש הממשלה יצחק שמיר, בעקבות הלחץ האמריקני, החליטה הממשלה על הפסקת הקמת יישובים חדשים. רבים מאנשי ההתיישבות ביו"ש קיבלו את הגזרה באמירה שלא נורא שאי אפשר להקים יישובים חדשים – נסתפק בהקמת שכונות מרוחקות שאמנם הממשלה לא מכירה בהן, אך מסייעת להקמתם בדלת האחורית.
בשנת 2004, כשהחליט שרון על גירוש היהודים מחבל עזה וצפון השומרון, האמריקנים התנגדו מאוד לתוכנית – משום שלא כללה התייחסות לסוגיית יו"ש. כעבור חודשיים נסע שרון לארה"ב כדי לשכנע את האמריקנים להסכים לתוכנית הגירוש, וצירף את ההגבלות הבאות על ההתיישבות ביו"ש, ב"מסמך וייסגלס": הפסקת המימון התקציבי לבנייה; הפסקת הקצאת אדמות חדשות לצורכי התיישבות; ואיסור על הקמת שכונות חדשות במרחק מהשכונות הישנות, גם אם הן בתוך הקו הכחול של היישוב.
בין 2005 ל־2018 אכן הופסקה כמעט כליל הקמה של שכונות מרוחקות, והופסקה כמעט כליל הכרזה על קרקעות מדינה או תוספת קרקע ליישובים. ההקפאה נכנסה גם לתוך היישובים הוותיקים, תוך הגבלת הבנייה.
בניתוח של שנים אלו, אנו רואים שכל הסכמה להגבלת ההתיישבות וכל נסיגה מהעמדה ששטחי יו"ש שייכים לעם ישראל גררו אחריהן רק נסיגות והקפאות נוספות, גם אם בהתחלה היה נראה שאפשר להערים על ההגבלות.
אם חפצי חיים אנו, אל לנו לקבל את מדיניות העולם והממשלה ולהסתגר בתחום המושב בבניית מגדלים לגובה. עלינו לאמץ גישה אחרת לחלוטין: להמשיך לשאוף להתיישבות יהודית נרחבת, גם אם נראה שההתחלה קשה, ולא לוותר בשום אופן על העמדה הלאומית ועל היוזמה מצד הממשלה להמשך התיישבות נרחבת ביו"ש.
עלינו להעמיד דרישה בפני ממשלת ישראל להכין תוכנית התיישבות רחבה, במגמה ליישב את המרחב כולו. מאחר שכרבע משטחי יו"ש, מיליון וחצי דונם, מוגדרים כשטחים פרטיים של ערבים, עלינו להיכנס למהלך נרחב של קניית האדמות הללו, כמו שעשתה הקרן הקיימת בגואלה 2.5 מיליון דונם.
ראוי שדבריו של גואל האדמות יהושע חנקין ילוו את מעשינו גם היום: "נתתי את ליבי לגאולת שטחים שוממים נרחבים, הלכתי בגדולות ובמועט לא הסתפקתי, אבל גם לא בזתי לקטנות… עלינו לדעת כי רק על ידי התמדה עקשנית ואמונה בלי מצרים בצדקת רעיוננו הנשגב, נשיג את גאולתנו השלמה במולדתנו היקרה".אם חפצי חיים אנו, אל לנו לקבל את מדיניות העולם והממשלה ולהסתגר בתחום המושב בבניית מגדלים לגובה. עלינו להעמיד דרישה בפני ממשלת ישראל להכין תוכנית התיישבות במגמה ליישב את המרחב כולו
