היא שלחה לי הודעה לפני ההופעה, שהיא באה. אבל היא לא הייתה מזוהה אצלי, אז לא היה לי מושג, ועניתי באימוג'י מחייך, כי מה אכפת לי להיות מנומסת. היא חיכתה לי בסוף ההופעה, עם חיוך גאה מאוזן לאוזן. מסוג החיוכים ששמור רק להורים. כמה גאווה הייתה לה בעיניים. קפצתי עליה, בכל זאת המדריכה משבט נבטים. היא ניסתה שנדבר קצת, אבל היה בלגן ומאוחר. הצטלמנו והתחבקנו ושוב התחבקנו.
שלחתי את התמונה של שתינו בקבוצה של השבט, יא איזה כיף איזה כיף, כולן ענו ושאלו והתעניינו בשלומה ואיפה היא גרה ומה איתה. כמה שעות מאוחר יותר, חיפשתי את ההודעה ממנה, כבר נכנסתי לתמונת הפרופיל שלה, באמת לראות מה איתה. וראיתי כמה יפה ומאירה היא עם האיש שלה והילדים. כתבתי לה. שאלתי איך היה לה וכמה שמחתי שהיא הפתיעה ובאה.
סיפרתי לה איך כל בנות השבט שמחו לראות אותה וזכרו אותה באהבה רבה. ואז היא ענתה: "אני ממש מתרגשת ממה שכתבת לי… הרבה פעמים אנחנו עושים ׳שלח לחמך׳, אבל לא תמיד יוצא משהו. תקופת ההדרכה היא מלאת משמעות עבורי, לא יודעת עד כמה עבור החניכים שלי. אבל אחרי כל כך הרבה שנים לפגוש חניכה ולשמוע שמרגש אותה לפגוש אותי, שעוד חניכות מתרגשות… אותי זה מרגש ומפליא, ולא מובן מאליו".
איך אפשר לא לזכור אותך, עניתי לה. ואז התחלתי לספר לה מה היא הייתה בשבילי. המדריכה הראשונה, יעני מישהי, שלמרות שהיא לא מורה ולא "חייבת" להתייחס לעצם קיומי, אלא היא נערה מגניבה ושיא הקולית, והיא אשכרה מחייכת אליי. אני לא שוכחת איך היינו באות לאסוף אותה כל שבת מהשכונה, ובכלל איזה כבוד היה לנו שהיא מהשכונה שלנו. היא הייתה מזמינה אותנו לעלות, מארחת אותנו מכל הלב. עם מיץ ועוגיות, היינו מחכות לה בחדר בזמן שהתארגנה. אני זוכרת את הבית המקסים והמסודר. הסלון והמטבח והפרחים.
היא הייתה היחידה עם שיער קצר כמו שלי, רק שאצלה הוא היה חלק ויפה עם צמה מורדת וקטנה מאחור שהכריחו אותה לגזור והיא לא הסכימה, לעומת רעמת מופאסה שהקיפה את ראשי. את הריח של הבושם וחצאית הג'ינס הצרה. את מסיבת הפיג'מות שהיא קיימה אצלה, שם היא לימדה אותנו שירים שכולנו זוכרות בעל פה עד היום. שם שמענו לראשונה על מסך הברזל ועל רון ארד. מסרים שעברו ממנה אלינו, ערכים גדולים מהחיים שהיו לה, הכישרון והחוכמה והנעימות להשריש בבנות עשר. גרופיות על־חלל של דמותה. המשכנו להתכתב, עברנו ממדריכה וחניכה לשתי נשים בעלות משפחה, עם פרספקטיבה של כמעט שלושים שנה.
זוכרים דברים. זוכרים דברים מהילדות ומהנעורים. מעשים שלנו משפיעים הלאה, אנחנו מושפעים ממעשים של אנשים. לצערנו, זה גם עובד עם הדברים הרעים. אני זוכרת שנים את מדריך מעפילים בסניף המקביל עונה למישהו ששאל: "איפה רביטל?", "בטח עם איזה בחור מסתובבת ביער". אני יודעת שזה מה שהוא ענה, כי ישבתי ממש מתחתיו ונשרף לי כל הגוף למשמע המשפט. הייתי המומה והתביישתי כל כך. הנה, עשרים ומשהו שנה אחר כך ואני זוכרת את זה חי, עם הריח באף של המחטים של האורן.
היה לי חבר טוב שהיה לו כל כך קשה בצבא. אם המטרה במסלול זה לשבור אותם ולחבר אותם מחדש אחרת, זה הצליח להם. והיה שם איזה מ"כ או מ"מ – אף פעם לא הייתי חזקה בראשי תיבות – שלא ירד ממנו. הייתה פעם אחת שהוא לא "התעמר" בו, אלא ביקש ממנו שיכין לו קפה. ואז הוא, איך הוא השקיע בקפה, עייף ושבור. והביא לו את הכוס הרותחת. הוא עוד לא הסתובב חזרה, כשהמפקד שפך את הבוץ על הבוץ ואמר – הקפה הכי גרוע שטעמתי בחיים. ואולי זה היה כולה קפה, אבל עם זה הוא חזר הביתה ולא יצא מהמיטה כל השבת.
תעשו טוב, אוף, תעשו טוב כאילו אין מחר. מדריכים ומדריכות. בנות ובני שירות, מפקדים ומפקדות, כולנו. אל תתחשבנו עם ההשקעה, אל תחשבו על כמה אנחנו נותנים לעומת מה שאנחנו מקבלים. לכו תדעו עוד שלושים שנה, אולי ביום לא־משהו שלכם, תפגשו מישהו שיספר לכם איך שיניתם לו את החיים.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
