באוגוסט 1961 ויתרו הקומוניסטים על האשליה שהם אהובים. אזרחי מזרח גרמניה נהרו אז בהמוניהם למערב דרך ברלין, והמדינה הקומוניסטית הלכה והתרוקנה. שליטי מזרח גרמניה נאלצו לבנות חומה שתכלא את אזרחיהם. בשלב הראשון הם הציבו גדרות תיל נמוכות. החייל קונרד שומן שמר על הגדר מהצד המזרחי, יומיים לאחר הצבתה. אזרחים שנקהלו מולו מהצד המערבי צעקו לו להצטרף אליהם. שומן שקל רגע בדעתו, ואז החליט נכון. תמונתו כשהוא מדלג מעל הגדר ומצטרף לאזרחי המערב המריעים הפכה לאחד מסמלי המלחמה הקרה. הקומוניסטים נאלצו להגביה את החומה.
כאשר החל הקומוניזם לקרוס במזרח אירופה ב־1989, הכריז מנהיג מזרח־גרמניה, אריך הונקר: "חומת ברלין תעמוד אפילו מאה שנה". היא לא עמדה אפילו עוד שנה אחת. מזרח גרמניה עמדה בפני פשיטת רגל מוחלטת, ואזרחים ברחו ממנה לכל כיוון. ב־9 בנובמבר, לפני שלושים שנה בדיוק, צבאו אלפי אזרחים על מעברי הגבול בחומת ברלין, הדפו את השוטרים ופרצו למערב. כבר באותו יום החלו אזרחים אחרים לשבור את החומה. נחשול של אופטימיות הציף אז את העולם, בימי "סתיו העמים" של 1989. סר מהעולם סיוט בן שבעים שנה, שהטיל את צילו הכבד על המאה ה־20.
עם חומת ברלין קרס הקומוניזם. רק כסיל גמור יצדד היום בקומוניזם במישור הכלכלי. אך לדאבון הלב, המרקסיזם התרבותי לא קרס ביחד עם המרקסיזם הכלכלי, אלא להפך, הוסיף עוד כוח ותפוצה. אנשים רבים מאוד עדיין מאמינים בהבלים ההרסניים שהנחיל קרל מרקס לעולם, אלא שהם מסבים אותם למישור התרבותי. הם אוחזים בכל הנוסחאות המרקסיסטיות העבשות, ממשיכים לפרש את העולם מזווית צרה של מדכאים ומדוכאים, חזקים ומוחלשים, פריווילגים ומנוצלים; אלא שבמקום לדבר על מעמדות כלכליים, הם מדברים על מגדר, נטייה מינית וצבע עור. ענפים אקדמיים שלמים, המכונים בפי מתנגדיהם "grievance studies", מדעי המרמור, עסוקים במיון אינסופי של עוולות ודיכויים סמויים. הם שואפים להרוס את מוסדות החברה ו"הסדר הקיים", כדי להביא גאולה לעולם. חומת ברלין של המרקסיזם התרבותי עדיין לא הופלה.
אפשר להבין למה אנשים נמשכים לגישות הללו. בין היתר, הן מציבות סוג חדש ונוח למדי של מוסריות. כדי להיות מוסרי כבר לא צריך לחיות חיי מופת; מספיק לנזוף בפריווילגים על פגיעות מדומיינות במוחלשים. רק בעולם כזה יכול אדם כמו גיא פינס להטיף מוסר לאדם כמו הרב אלימלך פירר.
משיכה מיוחדת למרקסיזם – הכלכלי וגם התרבותי – אפשר למצוא מזמן אצל אינטלקטואלים. לנין אמר שהדת היא אופיום להמונים; המלומד היהודי־צרפתי ריימון ארון השיב שהמרקסיזם הוא אופיום לאינטלקטואלים. מה סוד הקסם שמהלך המרקסיזם על אנשים חכמים? נדמה לי שלפחות אחת התשובות היא הצירוף של תחכום אינטלקטואלי עם להט מוסרי. הניאו־מרקסיסטים והפוסט־מרקסיסטים של ימינו אומרים: אנחנו היחידים שמבינים מה באמת קורה בחברה, איך היא באמת בנויה, אילו מערכים משוכללים של דיכוי סמוי חבויים בה מתחת לפני השטח; ואנחנו נילחם בהם. קשה לאינטלקטואלים לעמוד בפני הצירוף הזה.
לפני כמה חודשים נתקלתי בעיתון של סטודנטים לסוציולוגיה. מאמר המערכת קרא לסטודנטים "לחשוף את המטריקס שהוא החברה שבה אנחנו חיים". אנשים משלים את עצמם שבאמצעות הבדיונות הניאו־מרקסיסטים הם לוקחים את הגלולה האדומה מהסרט "מטריקס" ומפצחים את האמת על מה שקורה בעולם, מאחורי הקלעים. למעשה הם לוקחים את הגלולה הכחולה, נשארים שבויים בעולם הדמיונות האחיד והמשעמם שבנו להם מוריהם ומתרחקים עוד ועוד מהממשות האמיתית של חיינו.
במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית נכתבה פעם עבודה לתואר שני בשם "גבולות הכיבוש – נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלסטיני". הכותבת טענה שחיילי צה"ל אכן אינם אונסים נשים פלסטיניות, אך זה דווקא משום שהם גזעניים, ולכן הנשים הפלסטיניות נראות בעיניהם נחותות. הנשים הערביות "עברו תהליך של דה־הומניזציה"; במובן מסוים, אונס ואי־אונס "הם שני צדדים של אותו מטבע". האם העבודה הזו, שזכתה לפרס הצטיינות, חושפת את האמת שמאחורי המטריקס, או שמא היא שוקעת בעולם דמיונות תפלצתי ובדיוני, שאין בו דבר מלבד כוח, שנאה ודיכוי?
גם חומת ברלין של המרקסיזם התרבותי תיפול ביום מן הימים. לדאבון הלב, היום הזה אינו נראה קרוב. בינתיים אנשים פרטיים יכולים פשוט לדלג, כמו שעשה קונרד שומן, מעל חומת ברלין הדוקרנית של הרוח. צריך רק להכיר באמת: יש בעולמנו גם כוח ודיכוי, אבל יש בו הרבה יותר אהבה ואחריות, קרבה ושותפות. זו האמת המשמחת של עולמנו, והיא בהירה כשמש. כדי לראות אותה צריך רק להיגמל מהאופיום לאינטלקטואלים.
