ארבעה תפרים. ארבעה תפרים שלמים לתינוקת שלי. פתחה את הגבה. מלמעלה עד למטה. ואם אתם צריכים להמר מתי זה קרה, אני בטוחה ש־90 אחוז מהקוראים והקוראות שלי ידעו בדיוק. נכון, במהלך סעודת ערב שבת, המבוגרים יושבים סביב השולחן, הילדים משתוללים בחוץ. ברוב המקרים זה יסתכם ב"הילדים שיחקו נורא יפה". לא הפעם. ואחרי שזה קורה, אין לי את מי להאשים אלא את עצמי. על העצלות וההפקרות. אבא שלי תמיד אומר, עשר עיניים צריך עם הילדים האלו. אבל תגידו לי, מי יכול. מי מסוגל. האם נכון בכלל לכתוב שבעולם מושלם הייתי יוצאת מדי פעם החוצה לראות מה קורה?
הילדים שלי טובים, אחראיים. האחים שומרים אחד על השני. אני יודעת את זה, אבל לפעמים הם שומרים יחד עם הילדים של החברים והבני־דודים ובלגן ושמח. ואז זה קורה – פתאום דם וצעקות, והם מביאים אותה אליי כמו את סימבה הגור. מחזיקים אותה מבוהלים. הגדולים מרגישים אחראים, הקטנים המומים והיא בוכה. את מי אני אאשים? הרי אני כל כך אוהבת להאשים. את מי יש לי להאשים חוץ מאת עצמי?
ואלו רגעים שאני אומרת לעצמי כל כך הרבה מילים קשות. למה הבאת כל כך הרבה ילדים אם אין לך כוח לשמור עליהם? איזו משפחה את חולמת להקים, אם בכל ארוחה את מזמינה עוד ועוד אורחים, ובסוף הזמן שלכם להיות ביחד הופך לגן שעשועים? עד מתי את חושבת שישחק לך המזל? רוב הזמן זה בסדר ולילדים יש אחריות פנימית על עצמם. וכשיש ילדים בכל מיני גילים, הם חמודים ומקסים לראות איך הם מבינים שאם הגדולים משתוללים בטרמפולינה, צריך להוציא את הקטנים. אז מה קרה עכשיו? אולי זה היה החושך, אולי יותר מדי ילדים.
אחרי האשמה אני מרגיעה את עצמי. זה קורה, ילדים יכולים ליפול בתוך הבית. ילדים יכולים ליפול גם כשההורים שלהם איתם. לפני שנייה ראית אותה, לפני שנייה. זה לא שניתקת מגע לכמה שעות טובות ואז התעוררת. אבל עכשיו, כשאני מתפללת להשם שהיא מאלו ש"מצטלקים" יפה, אני מרגישה רק רע.
יש לי חברה בהיריון ראשון, והיא מוטרדת מהכול. היא מקפידה על מה לאכול ומה לשתות. והתעמלות. אני ממש מרגישה איך היא מתאמנת בלהתייסר. ואני חייבת לומר לה שאחרי שהם בחוץ ההרגשה היא של פחד כל הזמן. רצף דק בין הפקרות ובין לסמוך. פתאום באות האמהות הצקצקניות האלה שאומרות לי: מה, לא ידעת שהגננת לא הייתה שבוע בגן? והן אומרות שהחליפה אותה מישהי שאף אחד לא מכיר. ואז אני מתכווצת. רגע, עם כל הכבוד לבדיחות שלי על האמא המזניחה, האם פספסתי משהו? האם הילדה עברה שבוע של מצוקה ואני פשוט לא טרחתי להסתכל ולשאול? האם השיחות שלי איתם היו על מה שחשוב להם או לי? אני מנסה בכל הכלים שרכשתי ללמד אותנו לשוחח, והנה עובדה ששמעתי על מי הייתה אמא של שבת ופירוט יתר על פרשת השבוע (את נח נשך אריה? מתי?) – אבל על זה שהייתה גננת חדשה לא שמעתי.
מילד לילד אני מבינה שהשליטה היא בלתי אפשרית, והדבר היחיד שנשאר לי לעשות הוא ללמוד על הימנעות. שוב נכנסתי באובססיביות לעמוד של "בטרם" בפייסבוק, שוב הסתובבתי בבית כמו משוגעת וסיננתי "תאונות אינן קורות, הן נגרמות", וייסרתי את עצמי. כמה עצוב שהפיזי מטלטל אותי יותר מהנפשי. האם מישהו פתח להם את הלב עד כדי שהם היו צריכים ארבעה תפרים, ואני בכלל לא ידעתי? אני כל הזמן רוצה להאמין שאם היה משהו הייתי רואה. מרגישה. האם זה באמת כך?
זו הייתה שבת איומה. מועקה גדולה ישבה לי על הלב. הרגשתי שזה אצלנו. ביישוב, במגזר, במשפחה הפרטית שלנו. שאולי אצל אחרים זה אחרת. השכל ניסה להגיד שזה לא. אבל היד שניסתה להפריד את השערות שנדבקו לדם הזכירה לי שנכשלתי. לא שמרתי על התינוקת שלי. שוב, אגב. נכון שזה קרה גם לאחרים ונכון שזה קרה גם לילדים שלי, במסגרות אחרות. אבל היום אני בנקודת הייאוש בעמדה שבה אני אומרת, הכול זה סטטיסטיקה. צריך לדעת ליפול טוב. ולהתפלל על הילדים. להתפלל עליהם וגם עלינו. שנדע, שנשמור, שנאזן.
ילדים, זו תפילה.
