איה חוזרת מהחוג ומבקשת להראות לי את התנועות החדשות שלמדה. "אמא, תסתכלי!" היא אומרת לי, ומתחילה לדלג על רצפת הדק. אני מתבוננת בתנועות המעודנות שלה, בגד ריקוד לגופה וחצאית טול מתנפנפת מעל מותניה הצרות, ובאותו רגע היא הדבר הכי מתוק בעולם. אבל מתישהו, אחרי עשר שניות בערך, המופע מתחיל לשעמם. אז אני עושה את מה שרוב האמהות הממוצעות עושות במצב כזה: מזייפת התלהבות מוגזמת תוך כדי מקבץ פזילות לנייד. "וואו", אני מתפעלת בזמן שהיא מתרוצצת בצעדי בלט תוך כדי מבט ליומן הפגישות שלי, "איך את רוקדת יפה, זה מקסים!"
ואיה, שעדיין לא למדה להבדיל בין זיוף למציאות, ממשיכה להדגים עוד ועוד תנועות שלמדה בשיעור האחרון ודורשת שאצפה בה. כשהיא מגלה שחצי מהראש שלי בטלפון הנייד היא נעמדת מול המסך, ממש חוסמת אותו, ובניסיון נואש אחרון מציעה: "תצלמי אותי בפלייה!"
אני נמצאת בתקופת פיל אדום. מדובר בימים האלה שבהם מזדמנת לחיי איזו מחשבה טורדנית כלשהי שאני מנסה להיפטר ממנה ללא הצלחה. כי זה כמו שמבקשים ממך לא לחשוב על פיל אדום. על מה תחשבי? פיל אדום. הפיל האדום יכול להיות איזו פדיחה שעשיתי, רגע מאתמול שאני מנסה לשכוח, אדם שכועס עליי, דאגה כלכלית כלשהי, או העובדה המצערת שעברו כבר שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שביקרתי בנתב"ג. הפיל גם יכול להיות איזה רגע של פומו (fear of missing out), כאשר אני מגלה שבזמן שאני תקועה בבית עם מופע ריקוד של איה, אנשים אחרים בפייסבוק עושים דברים שנראים לי כרגע נחמדים יותר. וגם אם אני יודעת שהבחורה שהצטלמה עכשיו בים עם שיער בתנועה סיבובית שמעיף טיפות לאוויר עשתה עשרות טייקים על הרגע הספונטני הזה, ולא רק שהיא לא נהנתה, גם החבר שלה, שהועמד שעות בתוך המים כדי לצלם את הרגע הזה, שוקל כרגע לעזוב אותה – עדיין, כמו המערכון הידוע מרחוב סומסום, ה"שם" נראה תמיד שמח יותר ומרגש יותר מה"כאן".
לאחרונה הזדמן לי לפגוש בחבר שעבר לפני כמה שנים תקופה לא קלה בחייו. זכרתי אותו מדוכא ושפוף, ופתאום הוא נראה חיוני כזה, כאילו כל צרותיו ודאגותיו חלפו להן. שאלתי אותו באיזה חומר הוא משתמש ואיפה אפשר להשיג אותו, והוא הפנה אותי לספר של אקהרט טולה, העונה לשם המאוד לא מזמין "כוחו של הרגע הזה -מדריך רוחני להארה". "זה ייראה לך בהתחלה כמו איזה ממבו־ג'מבו רוחני", הוא התריע, "אבל תני לו צ'אנס".
מעולם לא נמשכתי לספרי הדרכות מהסוג הזה. למעשה זהו המדף שאני מדלגת עליו בחנות. אבל התמה המרכזית שטולה מציע, שהגורם מספר אחת לכאב ולסבל שאנחנו חווים בחיים הוא עיסוק מוגזם במחשבות והתמסרות לייסורי העבר ולדאגות העתיד שלנו, דיברה אליי. טולה טוען שהצהרתו המפורסמת של דקארט, "אני חושב משמע אני קיים", היא למעשה ביטוי של הטעות הבסיסית ביותר: השוואתה של החשיבה להוויה וזהות. החושב הכפייתי חי במצב של היבדלות מדומה, וההארה היא מצב של שלמות ואחדות עם החיים. הארה, מציע טולה, אינה רק קץ הסבל והקונפליקטים המתמשכים אלא גם קץ השעבוד האיום לחשיבה בלתי פוסקת.
החוקר מאט קילינגסוורת' ניסה לנטר את רמת האושר של אנשים במהלך פעולות מזדמנות. באמצעות אפליקציה במכשיר הסלולרי התבקשו 15 אלף נבדקים לדרג כיצד הם מרגישים ברגעים מסוימים במהלך שגרת יומם, כאשר הם צריכים להשיב על שלוש שאלות: איך אתה מרגיש, מה אתה עושה, והאם אתה חושב על משהו אחר ממה שאתה עושה. התוצאות היו מעניינות: כמעט לא היה קשר בין הפעולה שביצעו האנשים לרמת האושר שלהם. מה שכן התברר הוא שאנשים פחות מאושרים כאשר מחשבתם נודדת למקומות אחרים. איך אמר רבי נחמן מברסלב? "אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום שבו אתה רוצה להיות".
יש סיפור ידוע על נזיר שביקש מהמורה הרוחני שלו להוביל אותו להארה. סיימת לאכול? שאל המדריך. כן, השיב הנזיר. "אז תשטוף את הצלחת שלך", אמר המדריך, ובאותו רגע הנזיר חווה הארה. השעמום הוא הדבר שהכי מפחיד אותנו, כי הוא מוביל לנדידת מחשבות, שבסוף מתורגמות לדאגה או לסבל. אנשים מטפסים על הרים כדי לשכוח ממחשבות, יוצאים לטרקים באופניים או מבלים שעות ברכיבה על אופנועים. ומה מתברר בסוף? שהאושר יכול להתרחש גם בזמן שאנחנו שוטפים כלים.
ואני מתבוננת בילדה הרוקדת שלי, תלתליה נופלים על כתפיה, ידיה מושטות לאוויר ורגליה מקפצות בשמחה, ומזכירה לעצמי שעכשיו טוב. עכשיו הזמן, וזה המקום להיות בו. עכשיו האושר. ושום דבר שקורה כרגע בחוץ לא ישתווה לו.
