לפני אחת עשרה שנה, בח' בחשוון תשס"ט, יומיים אחרי שאובמה נבחר, סבתא שלי, אלזה אגמון, הלכה לעולמה. היא הייתה קשישה יקית חדת לשון ונוקשה, ואני אהבתי אותה אהבת נפש. אני לא חושב שהיא אי פעם חיבקה אותי או נישקה אותי, וגם אם זה קרה, אלו היו חיבוקים ונשיקות לפרוטוקול. סבתא שלי הייתה יצור קר ונוקב. אני זוכר ממנה בעיקר את הביקורות הקטלניות, את הסטנדרטים הנוקשים, את הסקרנות האינסופית, את חוש ההומור החריף ואת המבטים הקרים, הציניים והזעופים.
ובכל זאת אהבתי אותה. מה אני יכול לעשות, היא הייתה יצור כזה, שקל לאהוב, למרות כל המהמורות והמרמורים. אני זוכר שפעם הגעתי אליה עם חברתי מימי התיכון. התרגשתי מאוד להכיר בינה לבין סבתא שלי, והכנתי אותה, כשעמדנו על מפתן ביתה, שהיא עלולה לספוג ממנה ביקורת קשה ונוקבת. החברה שלי שאלה אותי, מה, על מה היא הולכת לתת לי ביקורת, אנחנו בכלל לא מכירות. ואני אמרתי לה, אין לי מושג, אבל תסמכי עליי, היא בטוח תמצא משהו. ובאמת זה מה שקרה. שתי דקות אחר כך, כשנכנסנו לבית שלה, סבתא שלי שטפה את חברתי במבטה, מכף רגל ועד ראש, ואז הישירה בה מבט מצמית וסימנה לה להרים את המחשוף.
לא צריך להתרגש, ככה היא הייתה. במשפחה שלנו נהגו לומר שגם נחשי צפע מתמוטטים בהכנעה כשהם מתקרבים לפה של סבתא אלזה. את כל שנות ילדותי העברתי בניסיונות חוזרים ונשנים לרמות את סבתא בשבץ נא, אבל היא תמיד תפסה אותי, אף פעם היא לא ויתרה לי. כזאת יקית היא הייתה. כשהייתי ילד היא הקפידה שהמרפקים שלי יהיו צמודים לגוף בזמן הארוחה. פעם היא אפילו הטמינה לי בזמן הסעודה שני דפים מתחת לבית השחי, ודרשה ממני בכעס לאכול את כל מה שעל הצלחת שלי, בלי להפיל אותם. כזאת יקית היא הייתה.
סבתא נולדה בדרום גרמניה, בעיירה יהודית קטנה על גדות נהר הריין. פעם נסעתי לשם, לביקור קצר בעיירה ובבית הקברות, והתרגשתי מהנופים השלווים, מהאדמה החרוכה ומהדממה. היא עלתה לארץ דקה לפני שהנאצים עלו לשלטון, כשהייתה בת שש עשרה, ונשלחה, אחרי הכשרה מקצועית בבית צעירות מזרחי והכנה נוספת בנחלת יהודה, להקים קיבוץ דתי בעמק בית שאן.
ורגע לפני שהם עלו לצפון, כשהם עוד היו בחולות של נחלת יהודה, בערב שבת פרשת בוא, ניגש לאוהל שלה בחור הולנדי אחד, מרדכי שמו, והציע לה להצטרף אליו לטיול קצר בגבעות החול. היו לו משקפיים גדולים, ואף גדול, וגב כפוף, אבל היה בו איזה חן, וסבתא אלזה הסתובבה איתו, ודיברה איתו, והתאהבה בו, ובאמת, אחרי חודשים ספורים הם כבר היו נשואים. סבא שלי נפטר לפני שלושה עשורים, סבתא נפטרה לפני עשור וקצת, ובכל זאת, בכל שנה, בפרשת בוא, כל בני המשפחה שלי ואני נזכרים בדייט המתוק הזה ומתגעגעים.
סבתא אלזה הייתה אישה קשה ונוקבת, אבל הייתה בה מורכבות, והיה בה רוך ועומק וכנות. יש לי בבית תמונה אחת מדהימה, שבה רואים את סבא שלי ואת סבתא שלי מתנשקים בשמחה. זו תמונה מהברית שלי. היו לסבתא שלי כל כך הרבה סיבות לא לשמוח ביום הזה. הבת הבכורה שלה הביאה ילד לעולם, בגיל ארבעים ואחת, כשהיא עוד רווקה, ביחד עם גבר נשוי, אבא לשבעה ילדים. ובכל זאת, סבתא שלי שמחה ביום הזה. שמחה אמיתית ומלאה, שמחת אמת ואמונה, שמחה שאי אפשר לזייף, אם הייתם רואים את התמונה הייתם מבינים.
את שני לילות הסדר האחרונים בחייה, עשינו ביחד. סבתא לא יכלה לצאת מהבית הסיעודי בקיבוץ, אז אני ואמא שלי נסענו אליה, וסעדנו איתה, רק שלושתנו, ליל סדר שלם, לבדנו, ביחד, על מצות ומרורים. זה נשמע עצוב, אבל זה לא עצוב. סבתא הייתה ערנית ושמחה, היא שרה איתנו את השירים, וסיפרה לנו סיפורים, ונשארה איתנו עד הסוף של הלילה. היא שמחה בנו ואנחנו שמחנו בה. ולקינוח של הארוחה אכלנו את קרם השוקולד המחריד והמופלא של הקיבוץ, שאת הודו ואת תפארתו לא אוכל לתאר לעולם.
לקראת סוף ימיה, בחודשים האחרונים, כשהיא הייתה על הקו שבין בית החולים העמק בעפולה לבין הבית הסיעודי של הקיבוץ, הייתי מבקר אותה הרבה. למדתי אז במעלה גלבוע, רבע שעה נסיעה מסבתא, ובכל פעם שהיה לי רגע פנוי, ירדתי לעמק ונסעתי אליה בטרמפים, כדי לבקר אותה. לא באמת חשבתי שהיא תמות. ובחודשים הללו, כמה מוזר ונפלא, פתאום יצא מסבתא חום. כל היקיות והארסיות והציניות והנוקשות התפוגגו ונמוגו, ובמקומם הגיעו הרוך, הרגישות המתיקות והחמלה. זה היה כל כך מוזר. בחודשים האחרונים לפני מותה, סבתא הייתה מנשקת אותי, ומחבקת אותי, ומביטה בי במבטים רכים. פתאום גיליתי את הסבתא הרכה והאוהבת שהתחבאה בתוך הסבתא הקרה שלי כל השנים הללו. וככה יצא שנפרדתי ממנה בטעם מר של געגועים.
סבתא אהובה. אחת עשרה שנים. יהי זכרך ברוך.
