מה שחשוב יותר מהחלטתו של הרב פירר לבטל את מופע ההתרמה לעמותת החסד הייחודית שלו, זו ההתחממות הגלובלית של השיח הרעיל שהוביל למסקנה. מפעם לפעם כדאי להיזכר באבות המייסדים של הרעיונות הללו, כדי להבין כמה התרחק השמאל המקומי מהערכים היפים שהוא מתיימר לייצג.
ההוגה הליברלי המשפיע ביותר במאה ה־19 היה ג'ון סיוארט מיל, שספרו 'על החירות' פתח צ'אקרות להמונים בדורו ובדורות שאחריו. למיל הייתה טענה מהפכנית: עריצות מחשבתית שמפעיל הרוב חמורה יותר מעריצות שלטונית, משום שהיא איננה מוגבלת לפעילות שלטונית. כשההגמוניה מפעילה טרור מחשבתי וצולבת את כל מי שלא מיישר קו, אנשים פוחדים לפתוח את הפה. אין ביקורת, אין הטלת ספק, אין איפכא מסתברא, והדעה הרווחת בחברה הופכת למים עומדים הנעכרים ומתעפשים.
דוברי השיח החילוני־פרוגרסיבי הנוכחי הם קבוצה יהירה ואטומה, שבטוחה שהיא השלב האחרון באבולוציה וכל האחרים הם שרידים לצורות חיים פרימיטיביות שעתידות לעבור מן העולם. כמו בציור המפורסם המתאר את התהליך האבולוציוני, הקבוצה הזו בטוחה שרק היא האדם הזקוף שעומד בראש השורה. מאחוריה כולם קופים, מפותחים יותר או פחות. הקבוצה הזו, שפולטת את זרם התודעה המונוטוני שלה בעמודי הדעות ב'הארץ', איבדה את הסקרנות והעניין בסובב. היא מזמן לא מנהלת שיח ולא מחליפה רעיונות.
הרב פירר הוא גם הרעיון שמגזר למגזר לא חייב להיות זאב. החרמת אירוע ההתרמה שלו היא נעיצת סכין בלב אחד המאמצים ההרואיים לבנייה של סולידריות ישראלית חוצת מגזרים.
הפונדמנטליזם המנטלי שלה פעיל בכל הזירות: שדולת הנשים מגישה עתירות נגד מסלולי הלימודים הגבוהים לחרדים ובכך עושה יד אחת עם האדמו"ר הקיצוני של גור, מאבקי הפורום החילוני מחזקים את המתאם שבין חילוניות לבורות, וחברי הכנסת של מרצ משתפים פעולה עם הח"כים הבדלנים של הרשימה המשותפת שחותרים בעקביות תחת תהליכי הישראליזציה של ערביי ישראל.
כמו עיזים עיוורות
הקבוצה הזו, שמצליחה לפתות לא מעט דתיים ליברליים, פועלת בעקביות כדי לדכא שיח ממשי על ערכים. היא לא מתעניינת בשום 'אחר', בטח לא אם הוא חרדי או דתי, ואיננה שואלת מה היא יכולה לקבל מקבוצות אחרות ומה יש לה לתת בתמורה. היא חותרת למצב שבו לא יהיו דיונים עם הסקת מסקנות זהירה ומדורגת, ושההתפתחות החברתית לא תתרחש בקצב טבעי ומתוך בחירה ורצון. הקבוצה הזו לא רואה ממטר, ומוכנה לדרוס הכול כדי להשליט את הדת החילונית שלה. זוהי דת אחת, שפה אחת ודברים אחדים. הדרך שלה לעשות זאת היא באמצעות הטלת מורא ופחד: אל תחשבו אחרת ובטח שאל תדברו אחרת, ואם לא תשמעו לנו תשלמו מחיר אישי כבד. טרפוד המופע של הרב פירר הוא רק דוגמה קטנה מאופנסיבה שלמה.
על פי מיל, ההצדקה היחידה לפעולה של ההגמוניה נגד יחיד הפועל בניגוד לתכתיביה היא "עקרון הנזק": מותר לצמצם את חירותו של הפרט רק אם הוא גורם לנזק פיזי ממשי כדוגמת אלימות או השחתה. בחברה ליברלית אמיתית שיש בה דיון אינטליגנטי ושיח בוגר, האצבע על הדק החרם והסנקציות צריכה להיות זהירה מאוד, ולהישמר למקרי קיצון מובהקים.
הרב פירר הוא לא רק אדם שמוסר את נפשו כדי להביא מזור לחולים, בלי הבדל מגזר או מגדר. הרב פירר הוא גם רעיון שמגזר למגזר לא חייב להיות זאב. החרמת אירוע ההתרמה שלו היא נעיצת סכין בלב אחד המאמצים ההרואיים לבנייה של סולידריות ישראלית חוצת מגזרים. האם כל האמנים שהצטרפו לחרם מבינים את עומק החורבן שממיט עלינו שיח השנאות החדש? לא בטוח. נראה שרובם עיזים עיוורות שהולכות אחרי מנהיגות תרבותית שאיבדה את זה.
