שלטון החוק בישראל קורס מול עינינו

שלטון החוק בישראל קורס מול עינינו.

"הטרדת עד", עבירה שדינה שלוש שנות מאסר, העסיקה אותנו בשבוע שעבר בעקבות חקירת יועצי ראש הממשלה על שליחת "רכב ברסלב" לביתו של עד המדינה שלמה פילבר, במסגרת קמפיין הבחירות. המעשה טיפשי אפילו כצעד קמפיין, אבל החשבתו כהטרדת פילבר, שנשאר מאז בזירה הציבורית, מייעץ לפוליטיקאים, מנהל חברת סקרים פוליטיים, מצייץ בטוויטר ומגיב לפרסומים – וגם טוען שכלל לא התלונן – היא קלקול של שיכרון כוח. ואולי, ניסיון נוסף לדוג חומרים (או עדי מדינה) בקרב מקורבי ראש הממשלה.

מעבר לשערורייה שבעצם החקירה, התברר שבמהלכה לא הוסברו לחשודים זכויותיהם ונערך חיפוש בטלפונים שלהם ללא צו מתאים. בנוסף, טענתו של יונתן אוריך, שלפיה החוקרת הקלידה ממצאים לקבוצה שכונתה "השלמות 4,000", זכתה לקיתונות של לעג בקרב שופרות מנגנוני האכיפה, אך התגלתה כאמיתית.

אוריך וגולן התלוננו על הפרת זכויותיהם, והפרסומים הטרידו את מנגנוני האכיפה עד כדי כך שביום המחרת בישרה הדס שטייף שחקירתם תהפוך להיות בעבירת "הדחה בעדות", שדינה שבע שנות מאסר. כך ייעשה בישראל לאיש שמנסה להגן על זכויותיו מפני מערכות האכיפה הכוחניות. "הטרדה בעדות" היא כמובן עניין מטריד, ועוד יותר מכך "הדחה בעדות". ואמנם, גורמי האכיפה נדאגו עד כדי כך שהציבור הרחב אולי מקל בעבירות הללו ראש, שהם לקחו על עצמם להדגים את חומרתן ביסודיות בחקירתו של מי שהפך לעד מדינה נוסף, ניר חפץ.

על פי הפרסומים של עמית סגל ואבישי גרינצייג, מסתבר שחפץ לא רק נחקר באמצעים השמורים למחבלים הנחשבים לפצצות מתקתקות, אלא גם הופעלו נגדו אמצעים שאסורים אפילו כלפיהם. חפץ לא רק הוטרד כעד ולא רק הודח לתת עדות, אלא למעשה נסחט באיומים כי אם לא יספק את הסחורה נגד נתניהו, מידע פרטי שהיה למשטרה אודותיו ושאינו קשור לחקירה, יביא להרס מוחלט של חייו האישיים.

כפי שכבר ציטטתי בעבר, כך אמר החוקר לחפץ: "ניר אתה צריך להתעורר על החיים שלך דחוף. דחוף. דחוף… יש מצב גדול מאוד שאחרי כל הסיפור הזה פה הילדים שלך לא ירצו להיות איתך בקשר יותר, וגם אשתך. למה? בגלל שאתה שומר על זכות השתיקה… ההשלכה פה מעבר לפלילים וכלא. התא המשפחתי שלך כרגע נמצא בסכנה בעקבות אותה פצצה שאמרתי לך שתגיע בזמן הקרוב מאוד".

הפרטים שנחשפים כעת מוכיחים שהאיום ב"פצצה" על חיי המשפחה היה ממשי, חלק מאסטרטגיה שנועדה לשבור את חפץ. כמובן, החוקרים הוליכו אותו שולל. חפץ אולי "התעורר על החיים שלו", אבל התא המשפחתי שלו איננו מוגן. גורמי האכיפה, בשיתוף פעולה של בית המשפט וצווי איסור פרסום, מנסים להצניע את רמיסת הזכויות והאמצעים הגסים שהפעילו בנימוקי "צנעת הפרט", אבל ההתחסדות הזו היא עבודה בעיניים. ראשית משום שזוהי בדיוק אותה צנעת פרט שחיללו כדי לנופף בה באיומיהם, ושנית, משום שהם אלו שהפכו את ענייניו האישיים של חפץ לחלק מחומר החקירה, שדינו להתגלות.

הדברים מצטרפים לשלל אמצעי חקירה אגרסיביים שהתגלו בשאר התיקים. משותף לכולם עיקרון אחד: להפליל את ראש הממשלה. למען המטרה הזו, הכול מותר, הכול פרוץ, זכויות האזרח מתאדות, הכול נסגר בדלתיים סגורות. אין נורמות ואין חוקים, וכל חשיפה תיתקל בהכחשות רמות והתקפות חצופות של הפקידים המשפטיים כלפי הדרג הנבחר.

מה שג'פרסון הבין

בישראל, בניגוד לארה"ב, אין הלכה של "פרי העץ המורעל", לפיה ראיות שהושגו באמצעים לא חוקיים אינן קבילות. הפסיקה אצלנו הבהירה, הפלא ופלא, שהכול תלוי בדעתו של השופט. אם הוא יאהב את התוצאות, בית המשפט ישמח לאשר ראיות שהושגו באמצעים פסולים. כלומר, השופטים יחליטו בדיעבד אם המטרה קידשה את האמצעים, וממילא לא יקרה דבר למי שהפעיל אמצעים אסורים. כך הופכים מנגנוני האכיפה למורעלים בעצמם.

תומס ג'פרסון, מאבות האומה האמריקנית ונשיאה השלישי, כתב ב־1820: "זו בהחלט דוקטרינה מסוכנת מאוד להחשיב את השופטים כמחליטים האחרונים בכל השאלות החוקתיות, ואמנם אחת שתציב אותנו תחת דספוטיזם של אוליגרכיה. השופטים שלנו ישרים כמו שאר האנשים, לא יותר. יש להם, כמו לאחרים, את אותן תשוקות למפלגה, לכוח ולפריבילגיות של מעמדם. הכלל המעשי שלהם הוא 'השופט הטוב מרחיב את תחום שיפוטו', והכוח שלהם מסוכן יותר מפני שהם בתפקיד כל חייהם, ואין להם אחריות בניגוד לשאר הרשויות, כלפי הבוחרים. החוקה לא הקימה טריבונל יחיד כזה, בידיעה שלא משנה בידי מי יופקד, עם השחתת המידות של הזמן והמפלגה, חבריו יהפכו לעריצים".

ג'פרסון צדק. מנגנוני המשפט והאכיפה בישראל הפכו לישות אנרכית. הם פועלים במרחב שמעל לחוק, אין עליהם ביקורת ואין להם מורא. הם שלוחי רסן בזכות שיתוף פעולה וחיפוי הדדי של כלל הגורמים – חוקרים, פרקליטים, יועצים משפטיים ושופטים – וכך ביכולתם לאיים ולהדיח כל נבחר ציבור. זהו האיום הגדול ביותר היום על שלטון העם בישראל.

האשמה היא תמיד של מי שעושה בפועל, אבל יש אחריות גם למי שהיה צריך למנוע. במשך שנים ארוכות מנהיגי הציבור בימין פועלים מול מנגנוני האכיפה והמשפט בפחדנות ורפיסות. הם מהדהדים את הסיסמאות על "בית משפט עצמאי", גם כאשר בשם אותה עצמאות המשפטנים עורכים אוזורפציה (נטילת סמכות שלא כדין); הם נואמים על המערכת המשפטית כעל "עוגן של הדמוקרטיה" גם כאשר היא מערערת את יסודות המשטר ומרוקנת אותו מתוכן; הם מהללים את "שלטון החוק" גם כאשר מערכות האכיפה פוטרות את עצמן מציות לו והופכות למערכות הפללה בררנית שרומסות כל נורמה דמוקרטית, בידיעה מלאה שאיש לא יכול להן.

אבל הפוליטיקאים לא אחראים לבדם. הם הציבו ראשים מקצועיים למערכת, שחייבים בעצמם לשמור אמונים לציבור. מעל כולם עומד, בראשות התביעה, אביחי מנדלבליט. מנדלבליט מונה כהבטחה גדולה לשלטון החוק, אך בפועל טומן ראשו בחול מול כל עבירה ועוול. הוא הפך למגונן תמידי ומטייח סדרתי של כל התנהלות אסורה ופסולה. טרגדיה אמיתית.
וכך, שלטון החוק בישראל קורס מול עינינו.