יש לי תחביב שכזה, ליזום שיחות עם אנשים שנקרים בדרכי כדי לנסות "להריח" את הלך הרוח הציבורי. ככה יוצא לי ללכת לחנות קטנה בשכונת מגוריי, ולשוחח קלות עם המוכר, איש מרכז בואכה ימין רך. לפני הבחירות הראשונות הוא לא היה מוכן לבחור בליכוד בגלל תיקי נתניהו: "איך אני יכול להצביע למישהו שחשוד בשחיתות, תגידי לי". היום הזמירות אחרות. "את יודעת מי אשם בכול?" הוא שאל לפני כשבועיים, ואני חיכיתי לשמוע 'ביבי'. "הפרקליטות", הוא הפתיע. "ואני אגיד לך למה. הם היו צריכים לסיים עם זה מזמן. להפסיק למרוח את זה ולקבל החלטה – כן או לא".
שומעים את זה? זה שעון החול של פרקליטות המדינה. הוא הולך ואוזל. האמון הציבורי הולך ונגוז, גם בצמרת הפרקליטות וגם בצמרת המשטרה.
תחושות הן לא מדע מדויק כידוע, ואפשר להתווכח על הטיעון שהעלה הבחור, אבל זה הכיוון. הוא התהפך. אם עד הבחירות האחרונות הצטברה תחושת מיאוס מנתניהו, הרי שכיוון הרוח משתנה, והמיאוס מתחיל להגיע מבכירי המשטרה והפרקליטות.
זה לא קורה בגלל נאום שר המשפטים שדיבר על "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות", וגם לא בגלל פוסט כזה או אחר של ראש הממשלה. זה קורה בגלל התנהלות שיכורת כוח ועיוורת של גורמי החקירה בתיקי נתניהו, התנהלות מתנשאת, מנותקת ולעיתים גם בריונית, שנחשפת לעינינו רק לאחרונה. משום מה, רוב כתבי המשפט מדבררים דרך קבע את עמדת האנטי לנתניהו. כלבי השמירה של הדמוקרטיה עסוקים בשמירה על השמנת, ולא בביקורת חשובה על המערכת או בשאילת שאלות חיוניות. בכך הם גם מועלים בתפקידם העיתונאי. אביעד גליקמן, כתב המשפט של ערוץ 13, הודה השבוע ש"רוב כתבי המשפט" ידעו את הפרטים האינטימיים האסורים לפרסום בעניין עד המדינה ניר חפץ. כלומר, ידעו על שיטות לחץ מופרזות וכנראה אסורות של המשטרה – ושתקו. עד שבא עמית סגל, שהוא פרשן פוליטי בכלל, וצעק "המלך עירום".
האמון הציבורי במנדלבליט, משפטן מחונן ואיש ישר, טרם נשחק. אם הוא לא יציל את הפרקליטות מעצמה ומהסחרור שאליו נכנסה, המצב יהיה בכי רע
והנה עוד תחושה: הפרקליטות והמשטרה העוסקות בתיקי ראש הממשלה נמצאות באמוק. זה כבר מזמן לא קרב על שחיתות שלטונית. זה קרב על אגו, על תקדימים מוזרים ועל שימור כוח. הפרשן אמנון אברמוביץ' אמר פעם: "המערכת הזאת (הפרקליטות) היא מערכת נקמנית, יש לה זיכרון ארוך, יש לה יצרים". אברמוביץ' הוא כידוע לא ביביסט ולא מבקר גדול של הפרקליטות בדרך כלל. וזו בדיוק ההרגשה היום. אווירת נקם ושיכרון כוח.
אתם יודעים מה זה שיכרון כוח? לדוגמה, ההתנהלות של המשטרה בעניין הטלפונים של יועצי ראש הממשלה. כשיונתן אוריך הלין על הוצאה בלתי כשרה של חומר מהטלפון שלו, זה נשמע קונספירטיבי. והנה, בדיון בבית המשפט הודתה המשטרה בהתנהלות לא כשרה, והודתה שהחוקרת העתיקה מהמכשיר חומרים לקבוצה בשם "השלמות 4000".
שיכרון כוח הוא כשהפרקליטה המלווה של החקירות, עורכת הדין ליאת בן־ארי, לא מופיעה לשימוע בתיק הדגל שלה, כי לא רצתה לבטל חופשה שהזמינה מראש. "בדיעבד היה צריך לפעול אחרת, ולא כי השימוע נפגע אלא למראית עין", אמר לפני כמה ימים פרקליט המדינה שי ניצן. אם השימוע הוא הליך אותנטי וחשוב – אז הנוכחות של הפרקליטה המלווה היא קריטית, לא רק למראית עין אלא באופן מהותי. או שמא המשחק מכור? מעל הכול יש כאן זחיחות וזלזול גם בהליך המשפטי, גם בחשוד עצמו וגם בציבור.
שיכרון כוח זה גם כשפרקליט המדינה מחליט שתקדים משפטי על סיקור חיובי כשוחד (תיק 4000) ייעשה על ראש ממשלה. "כל תקדים משפטי חייב להתחיל בנקודה כלשהי", אמר באופן מיתמם משהו בריאיון ל'מקור ראשון' בחודש מאי האחרון. "אז מה, רק בגלל שמדובר בראש הממשלה נדחה את התקדים לפעם אחרת?"
שיכרון כוח זה כשפרקליט המדינה מחליט שתקדים משפטי על סיקור חיובי כשוחד ייעשה על ראש ממשלה. "כל תקדים משפטי חייב להתחיל בנקודה כלשהי", הוא אמר באופן מיתמם
תגידו, מי עושה תקדים על ראש ממשלה בתופעה נפוצה כל כך? סיקור חיובי ומתן הטבות הם סוג של תעשייה במחוזותינו. האם נתניהו נקי? סביר שלא. אבל קחו לדוגמה את חוק ישראל היום ויחסי כבל־נוני שנחשפו על ידי כתב המשפט של גלובס, אבישי גרינצייג. למה לא התחילו את התקדים שם? למה לא הפעילו שם את אותו מכבש לחצים ואת אותם אנרגיות ומשאבים (כולל עדי מדינה) שהופעלו על נתניהו וסביבתו? האם החקירה שם הגיעה למיצוי הולם? ובכלל, יחסי הון־שלטון־עיתון הם דבר חדש? מובן שלא. אז איך זה שאת התקדים עושים דווקא על ראש ממשלה? אין פה בהכרח הטיה פוליטית; יש פה שיכרון כוח וחוסר אחריות שמסחרר מדינה שלמה סביב חקירות מתישות ומופרזות וסבבי בחירות מיותרים.
וזו טרגדיה. כי הפרקליטות והמשטרה הן גופים חשובים וחיוניים. אבל בהתנהלות תיקי נתניהו הם מאבדים כל לגיטימציה ציבורית ומתאבדים איתנו ביחד.
תישאר ותשחרר
במצב שנוצר צריכים לקרות שני דברים. הראשון, לקוות שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יציל איכשהו את המצב. לא קל לעמוד איתן, יחיד, מול מערכת חכמה ומשומנת כמו הפרקליטות. אבל מנדלבליט הוא משפטן מחונן ואיש ישר, הוא לא אנטי ביבי והאמון הציבורי בו טרם נשחק.
אם הוא לא יציל את הפרקליטות מעצמה ומהסחרור שאליו היא נכנסה ולקחה את כולנו איתה, המצב יהיה בכי רע. גם אם זה אומר שצריך יהיה להוריד את הפרקליטות מהעץ בתיק 4000, וגם אם כתבי המשפט השונים ישמיעו קולות בכי. הם יתגברו.
הדבר השני הוא היצמדות לחוק היבש שאומר שראש ממשלה יוכל לכהן בתפקידו עד להרשעה מוחלטת. בנסיבות שנוצרו יש דחיפות בצדק ובאמת, דחיפות במבט רחב ככל היותר. ולכן, בנסיבות שנוצרו בנימין נתניהו צריך להישאר ראש ממשלה עד למיצוי ההליך המשפטי נגדו. כן, גם תחת כתב אישום.
מה שכן, זה אומר שראש הממשלה יצטרך לשחרר קצת. לדוגמה, הוא לא יוכל להיות גם ראש ממשלה, גם שר ביטחון, גם שר התקשורת בפועל וגם שר החוץ. הוא יצטרך לפרגן לאנשים המאוד מוכשרים שסובבים אותו, בין אם במפלגתו הליכוד ובין אם במפלגות אחרות. כי בסוף, יש פה מדינה לנהל.
