הבדיחה מספרת על אישה שרוטנת מול בעלה "למה אתה מאשים אותי בכל דבר?", והבעל המתגונן עונה: "כי לא בכל דבר אפשר להאשים את הממשלה". ובכן, מתברר שאפשר. כל כך התרגלנו לבוז לנבחרינו, עד שלא שמנו לב שאנחנו מגלגלים עליהם את האחריות לכל תקלה שנקרית בדרכנו, גם כשהדרך היא בכלל שביל הגישה בשטח הפרטי שלנו.
"ועידת ישראל ללכידות חברתית" של הליגה נגד השמצה (ADL) התקיימה בסימן "למען עולם ללא שנאה". ובגרסה האנגלית, המתוחכמת יותר: Fighting Hate for Good. תלמידי כיתות י"א מבתי ספר שונים וממגזרים מגוונים ישבו בקהל לצד בוגרים ואזרחים ותיקים מאותה קשת אזרחית. יחד הם האזינו למגוון רבי־שיח, ראיונות אישיים ופאנלים שעסקו בסוגיות חברתיות אקטואליות.
אחד ממושבי הוועידה, שהתקיים בחסות קרן דב לאוטמן, עסק בחינוך לחיי שותפות. ישבנו שם, נציגים שונים של החברה הישראלית, ובהדרכת המנחה ד"ר תמי הופמן חיפשנו יחד אופק משותף לשינוי חברתי. במהלך ההכנות למושב חולק למשתתפיו סקר שערך מכון "מאגר מוחות" בהנהלת פרופ' יצחק כץ, ובו בין השאר הוצגה השאלה "מי לדעתך צריך לחנך את הציבור הישראלי לחיים משותפים בין חלקי החברה הישראלית". ניחשתם נכון, בשיעור הציפיות הגבוה ביותר זכו הממשלה ונבחרי הציבור.
דור ה־Y, שאנחנו כל כך נהנים להשמיץ, גדל על ברכי הורים נבוכים שטראומת המקל בלי הגזר טשטשה להם את הדרך, והפך לדור של הורים עוד יותר מבולבלים בזכות עצמם
32 אחוז מכלל המשיבים, כך התברר, מאמינים שערך בסיסי כמו חיי שותפות וגישור בין מגזרים תלוי בביבי בואכה ליברמן. למקום השני הגיעה מערכת החינוך, כמי שעול מצוות חינוך ילדינו יושב על כתפיה, ורק במקום השלישי בתחרות על עיצוב דרכו של הילד זכו ההורים עצמם. הציפיות מאמצעי התקשורת (תשעה אחוזים) הן דלות, הארגונים והעמותות והרשויות המקומיות נמצאים במקום נמוך עוד יותר (אחוז עד שניים), ובצדק. במקרה שלהם נסתפק בכך שלא יפריעו. אולם אם לחזור לנתון המדהים שצוין לעיל, המשיבים, שאמורים לשקף את כלל אזרחי ישראל, לא רואים בעצמם את הפונקציה הראשונה במעלה בהתוויית ערכי השיתוף והשוויון אצל ילדיהם, ומותר לנחש שגם בחינוך לשורה של ערכים אחרים.
דור ה־Y, שאנחנו כל כך נהנים להשמיץ, גדל על ברכי הורים נבוכים שטראומת המקל בלי הגזר טשטשה להם את הדרך, והפך לדור של הורים עוד יותר מבולבלים בזכות עצמם. כל מי שזוכה לגדל ילדים, לומד כי לא פחות משהוא משפיע על אישיותם והתנהלותם, גם הם משפיעים עליו ועל הליכותיו. אלא שנראה שכבר חצינו את גבול הסטייק העסיסי (או הנוטלה, לא מתערבת לכם בבחירת הטעם הטוב), ובשם טראומות ילדות של דור קודם התמסרנו לגמרי להִנדוּס הורי על ידי הילדים. ההורים שלנו לא הבינו את הבחירות שלנו? בואו נחגוג על כל בחירה מטורללת של הילד ונוכיח שאנחנו נאורים! ההורים ביאסו אותנו בסגידה לדת ה"מה יגידו"? נקפיד להיכנס לפה של אנשים, ונוכיח שזה לא מזיז לנו! הידד, אנחנו הורים אחרים.
נכון, הילדים שלנו צריכים לקבל מאיתנו סובלנות ואהבה ללא תנאי, אבל לא הגזמנו קצת? מי אמר שדחוף להם שנשנה את דעתנו ודרכנו בהתאם לשינויים שלהם? הם הרי לא באו להכניע את עמדותינו, אלא לייצר להם דעות עצמאיות משל עצמם. מרוב מאמץ להיות טובים ומכילים, אפילו את מרד הנעורים לקחנו מהם. את התמיכה המתבקשת בבחירות של הילדים – גם אם הן שונות מאורח חיינו – הִקצַנו לכדי אידיאולוגיה של אין אידיאולוגיה, אין ערכים, יש רק מה שהילד בחר. עצם בחירתו בכל דרך שתהיה, היא כשלעצמה כבר הבחירה הנכונה. ממילא הסרנו מעצמנו את החובה והזכות לנתב את הילד לדרך אמונית כלשהי, ואפילו לדרך הישר. כשהבועה מתפוצצת לנו בפרצוף עם איזה רצח במועדון או סממני גזענות, אנחנו מפנים את האצבע לממשלה ולמערכת החינוך, ומאשימים אותן שבגללן הנוער שלנו נראה ככה. אבל אנחנו? מה לנו ולזה? בשביל מה אנחנו משלמים מיסים ו־15 שקלים למתנה למורה בסוף שנה, אם אלה התוצאות?
בין ברכה לקללה
רגע לפני בת המצווה שלי הפכתי לדודה לתינוקת קסומה. האוצר המשפחתי החדש הפך למרכז עלייה לרגל ולאהבה גדולה שאין התלמידה המשועממת יכולה לעמוד בפניה. וכך, לאורך שנות החטיבה הקפדתי על לו"ז מסודר של הברזה שבועית מהשיעור האחרון כדי להגיע בשני אוטובוסים לביתם של אחי וגיסתי בפתח־תקווה, מצוידת במתנות ומתוקים כיאה למעמדי הרם כדודה למופת. היא הייתה בת שנה וחצי כשידעה לדקלם במתיקות אין קץ את צמד המילים "כל טוּב" להנאת כולנו. פעם אחר פעם נופפנו לה לשלום כדי לסחוט ממנה את האיחול שהמס אותנו.
אנחנו ההורים זקוקים לתקציבים כדי למנף מעלה את ילדינו, לא תזיק גם דוגמה אישית מנבחרינו, אבל ההורים הם הגורם היחיד ששומר על רצף חינוכי, מהילדות עד לבגרות
בדרך לאוטובוס שייקח אותי בחזרה הביתה נתקלתי לא פעם בילד בן גילה, שאוצר המילים שלו הסתכם בקללות מביכות. בדיוק כמונו, גם הוריו המשועשעים סחטו ממנו בדרכים עקלקלות עוד קללה ועוד אחת, שנאמרו באותה מתיקות אין קץ. תתפלאו, אבל ראש הממשלה דאז מנחם בגין לא היה אשם בקללות שנשמעו בגינה בפתח־תקווה, וגם לא שר החינוך זבולון המר. הם גם לא היו אחראים לתשובה החיננית של האחיינית שלי. הילד בגן הציבורי פשוט ביצע חיקוי מושלם של הוריו בשעה שהם פחות משועשעים, בעוד בכורת אחייניי חיקתה את אמה המקסימה, כפי שהיא מסיימת באדיבות כל שיחת טלפון או פטפוט מקרי בחדר המדרגות.
אנחנו ההורים זקוקים לכוחות עזר ולתקציבים כדי למנף כלפי מעלה את הילדים שלנו, בהחלט. לא תזיק גם דוגמה אישית מנבחרינו, שמתעקשים לבדל עצמם זה מזה באמצעות הגברת הקיטוב וריבוי ההשמצות האישיות. אבל ההורים הם הגורם היחיד ששומר על רצף חינוכי, מהפעוטון ועד שהילד בונה בית לעצמו. חינוך ערכי הוא לא התמקצעות באנגלית או במתמטיקה שדורשת מומחה לעניין, מישהו שיקפיץ את ידיעותיהם של ילדינו מעל ומעבר ליכולותינו הדלות שתקועות כבר שלושים שנה בפרזנט־פרוגרסיב. חינוך ערכי הוא כל הפואנטה לכך שהביאונותם עד הלום, מהות ההורות שלנו. אנחנו המודל החיובי או השלילי, אם נרצה בכך ואם לא. אנחנו האחראים לגרסה דינקותא שלהם, זו שתוביל אותם בעתיד לכיבוד הזולת, או לקללות לעבר נהג אוטובוס בהסעה לבית הספר; לשריקות זולות כשבחורה עוברת ברחוב מול הברזלים, או לשיח מכבד עם בנות המין השני. אנחנו, רק אנחנו, יכולים להנחות את צעדיהם כך שיהיו מופת לסובלנות חברתית, או שולפי סכינים במועדון.
חיבור רשויות
ואם כבר חינוך, ביום שני יקיים מקור ראשון ועידת חינוך בשיתוף מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. בין הדוברים יהיו גם נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. הרבה סוגיות חינוכיות יעלו שם, בניסיון לאזן בין שלוש הרשויות האמונות כך או אחרת על חינוך הדור הבא: הממשלה, מערכת החינוך, וכן – ההורים שאמורים לעמוד בראש הרשימה. נתראה בבנייני האומה. ועד אז, כל טוּב.

לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
