זה קרה ביום רביעי. בתוך דקות ספורות התפשטה תבהלה רבתי ברחבי העולם – אירוע חטיפת מטוס מתרחש ברגעים אלה ממש בנמל התעופה סכיפהול באמסטרדם. בטוויטר צייצו בלי הכרה, פושים נדחפו, עיתונאים ארזו מזוודה בבהילות כדי להגיע למוקד הרעש, מומחי תעופה דהרו לאולפנים, ועורכי העיתונים כבר היו מוכנים עם כותרות אדומות־שחורות על פתיחתו של עידן טרור אווירי חדש.
ואז, אחרי שעה קלה, הודיעה חברת אייר־אירופה על חזל"ש. מצטערים, הטייס לחץ בטעות על כפתור המצוקה. אין כלום כי לא היה כלום, כולם מוזמנים לחזור הביתה. וחשבתי כמה קל להלחיץ את כולם ולגרום מהומה רבתי בפעולה קלה ופשוטה כמו לחיצה על כפתור – ואיך כולנו בעצם לוחצים על כפתורים כאלה כמעט בכל יום, גורמים מהומות על לא דבר, ואולי אפילו קצת נהנים מהדרמה.
ישבתי השבוע לקפה עם חבר ישראלי שנמצא בעיצומה של שליחות רב־שנתית מטעם עבודתו בניו־יורק. אחרי כמה דקות של מה קורה ואיך המשפחה והילדים, פניו נעשו רציניות והוא אמר בעצב: "שמע, אני מרגיש שישראל היא כבר לא המדינה שעזבתי לפני כמה שנים. מה קורה לנו, מה יהיה". לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר. מילא אם דעותיו הפוליטיות היו נוטות לשמאל – יש במחנה הזה כבר לא מעט זמן אווירת דכדוך ומרמור מובנת, אחרי שנות שלטון ימין רבות מדי מבחינתם והליכה בדרך פוליטית לא נכונה לדעתם. אבל לא. הוא איש המחנה הלאומי, אפילו תומך די נלהב בנתניהו. מה קרה, שאלתי.
אני לא חי בארץ, הוא השיב, אני חי כאן וניזון מהתקשורת הממוסדת והרשתות החברתיות. ותאמין לי, אני קם בכל בוקר כשאצלכם צהריים, ופותח את הסלולרי בחשש. אין יום בלי איזה תחקיר מטורף על מערכת הבריאות הקורסת, עוולות מכאן ועד ההודעה החדשה, שחיתות ממארת בכל מקום, שלא לדבר על מתחים חברתיים אדירים שנדמה כי הם עומדים לקרוע את ישראל לגזרים בכל רגע. דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים. בוקר שלא קראתי בו על איזה אסון שמתרחש כרגע בארץ הוא הצלחה שיש לברך עליה.
כן, גם אני קורא את התחקירים המזעזעים על מערכת הבריאות. אבל אני גם חי פה, ולפני שבועיים הלכתי עם הבן שלי לבית החולים שניידר, וקיבלתי שם – כמו כל שאר המטופלים – טיפול פשוט מעולה. הכול היה מהיר, אדיב, מסודר. ראינו ארבעה רופאים בתוך פחות משלוש שעות, ויצאנו משם שנינו בהרגשה שיש בארץ מערכת בריאות טובה. טובה מאוד אפילו. אני לא מקל ראש לרגע באף אדם, זקן או צעיר, שמוצא את עצמו במסדרון כי אין די מיטות. אבל באמת, ככה נראית מערכת הבריאות שכולנו נפגשים איתה מדי פעם?
כשהלכתי למס הכנסה לסדר משהו או למשרד הפנים, פיניתי לעצמי יום שלם וחזרתי אחרי פחות משעה־שעתיים כשכל מה שהייתי צריך היה מסודר למשעי.
יש בעיות, כמובן, אבל איכשהו אנחנו נוטים להדגיש רק אותן. ללחוץ שוב ושוב על כפתור המצוקה. פלא שכולם חושבים שישראל עומדת בפני כליה?
הדבר נכון לאורך כל הגזרה. מסיפור מופע המחווה לרב פירר ועד לניר חפץ, מאוטובוסים בשבת ועד לקנביס רפואי. כל נושא הופך לעצום, ענק, קריטי; אנחנו לוחצים על הכפתור שוב ושוב, ולמי שלא חי כאן, ומבין שזהו ניפוח שהקשר שלו למציאות היום־יומית של הישראלי הממוצע בדרך כלל קלוש עד לא קיים, אין ברירה אחרת אלא להבין שסופו של הפרויקט הציוני קרוב מתמיד.
יש אנשים שעושים את זה בכוונת מכוון. בוויכוחי טוויטר שיש לי עם פרו־פלסטינים תמיד אקבל בשלב מסוים צילום של כותרת מאמר מהעיתון שהפך לשופר השמאל הקיצוני. הנה, עיתונאי ישראלי־יהודי משלכם טוען שישראל היא רוע צרוף, מה אתה רוצה. לכו תתנו עכשיו שיעור בתקשורת, ועד כמה העיתונאי הזה מייצג פלח זעיר באוכלוסייה. לכו תתרצו תירוצים. האנשים האלה מונעי אידיאולוגיה, רק שואפים להראות כמה רע כאן. זכותם. אבל הם מקרה אבוד.
אני מדבר עלינו, האנשים שלא שואפים להשחיר את דמות המדינה היהודית היחידה בעולם. גם אנחנו לוחצים כל הזמן על כפתורי מצוקה. ברור שהמטרה שלנו טובה, אבל לפעמים אנחנו קצת שקועים בבועה הקטנה של עצמנו ושוכחים שעוד אנשים חשופים לצליל שמייצרים הכפתורים הללו. שוכחים שלמי שלא נמצא כאן אין פרופורציות נכונות, והוא עלול לקבל רושם מוטעה, קשה וחמור על מה שמתרחש כאן.
בניגוד לשמועות ולאגדה המקובלת, העולם כולו לא שונא אותנו. הרוב אדישים, חלקם ממש אוהבים. רוב השונאים הם מוסלמים, בעיה נפרדת שלא נפתור כרגע. אנחנו, בכפתורי המצוקה שאנחנו לוחצים עליהם ללא הרף, לא ממש מסייעים לאוהבינו, ודאי לא לאדישים שבהם, לקום ולתמוך בנו. כי אם גם ככה הכול דפוק כאן, וגם ככה עומד לקרוס כל רגע, אז מה הטעם.
אין זו קריאה להפסיק למתוח ביקורת על מה שצריך. אין זו קריאה להיות עיוורים למצוקות ולשדר כל הזמן רק חדשות טובות. ממש לא. אבל כן יש כאן קריאה למבט קצת אחר, כולל יותר ואחראי, שבמסגרתו אולי נחליט לא ללחוץ בכל יום על עשרה כפתורי מצוקה אלא רק על שניים, נניח. כי מתברר שיש מי שמסתכל עלינו מהצד, ומסיק לגבינו מסקנות שלא היינו רוצים שיסיק.
