המשפט העברי מעורר מחלוקות רבות סביב שני חוקים שנידונו במושב החורף של הכנסת: חוק הלאום ותיקון לחוק יסודות המשפט. שתי הצעות החוק למעשה מגדירות את מעמדו של המשפט העברי במערכת השפיטה והחקיקה בישראל, וההגדרה הציפה את החששות של קבוצות מסוימות באוכלוסייה מ"הדתה". האמת היא שצמד המילים 'המשפט העברי' רחוק מהדתה, במיוחד לאור המסורת הפרשנית בשפיטה ומלאכת החקיקה המורכבת, שממילא מציבות היום את המשפט העברי במקום נידח במכלול השיקולים.
הביטוי 'המשפט העברי' כפי שצריך להיות היום אינו במובן הלכה, אלא משמעו קיומו של משפט לאומי, כפי שמגדיר זאת השופט מנחם אלון. העם היהודי באלפי שנות קיומו, יצר ופסק חוקים וחי לפיהם. ואנחנו, החיים במאה ה-21 צריכים להשתית את החקיקה והפסיקה, בין היתר גם על המקורות המשפטיים הלאומיים שלנו כלומר, על יסודות המשפט העברי.
המשפט העברי חובק סוגיות רבות: דרכי הלימוד, שקלא וטריא, אופן הפסיקה, הלכות נורמטיביות בלבד או תורת חיים של ממש – כל העקרונות האלה מתאימים מאוד גם למשפט המודרני הנוהג היום בישראל. כלומר, גם אם הצעות החוק שהזכרנו בתחילה היו מתקדמות לכדי חוק של ממש – אין מדובר בהפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה, אלא רק בעוד נקודת מבט יהודית-לאומית על החוק או על הפסיקה.
ומה כל כך רע בכך? הרי אם אנחנו סומכים על השופטים שלנו, אנחנו יודעים שהם לא יאפשרו אי שוויון או סתירה של חוקים קיימים. אם עקרונות המשפט העברי יסתרו את עקרונות הפסיקה – כפי שנהוגה עד היום – ממילא יידחק המשפט העברי הצדה. זו המסורת השיפוטית מאז ומתמיד וזהו אף נוסחו של הסעיף המוצע בחוק יסודות המשפט המורה את דרך הפסיקה: כאשר בית המשפט נדרש לפסוק בשאלה שאין לה הכרעה בחקיקה, בפסיקה, או בדרך של היקש (לקונה), הוא יפסוק "לאור המשפט העברי ועקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". כך גם בחקיקה, המשפט העברי הוא רק עוד זווית ראייה בלתי מחייבת שתהפוך את מלאכת החקיקה לעשירה יותר.
אז מדוע מתעקשים להכניס את המשפט העברי לחוק הלאום ולחוק יסודות המשפט? כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. ואם בשנים האחרונות התקצרה רגלה היהודית של המדינה על חשבון התארכותה של הרגל הדמוקרטית, הגיע הזמן לאזן את שתי הרגליים: יהודית לצד דמוקרטית. רק כך נוכל להמשיך ללכת ישר וזקוף.
