הפרטים שנחשפו והפרטים שרק נרמזו על אופן גיוסו של עד המדינה ניר חפץ, שהיה יועץ התקשורת של ראש הממשלה, מטרידים מאוד, בלשון המעטה. הם מטרידים בהיבט של הפגיעה בזכויותיו של חפץ כנחקר (ואולי גם בזכויות נחקרים אחרים), אבל יותר מכך בסיפור שהם מספרים לנו על אופן ניהולה של חקירת ראש הממשלה.
אירועי חקירתו של חפץ נחשפו בסמיכות זמנים לחשיפת הפגיעה בפרטיות יועצי ראש הממשלה, שנחקרו בחשד להטרדת העד שלמה פילבר בשבוע שעבר. סמיכות הזמנים מקרית, אבל בכל זאת שני האירועים מלמדים אותנו משהו על הלך הרוח, או בלעז "סטייט אוף מיינד", של אנשי המשטרה והפרקליטות שעוסקים בתיקי נתניהו.
בעולם הדימויים של אוכפי החוק בכל העולם מעריכים את אופן טיפולה של הבולשת הפדרלית האמריקנית, ה־FBI, במאפיונר אל קפונה. רשויות החוק האמריקניות ידעו במשך שנים שאלפונס גבריאל קפונה אחראי לפשעים רבים מספור. הוא עסק בתחומים מגוונים מאוד של פשיעה כלכלית, על רקע חוק היובש, אך עמד גם מאחורי מעשי רצח לא מעטים, ובהם טבח שערכו אנשיו בשבעה חברי כנופייה יריבה. במשך שנים הצליח קפונה לחמוק מזרועו הארוכה של החוק, באמצעות איומים על עדים פוטנציאליים ושיחוד של כל מי שאפשר לשחד ברשויות הביטחון של שיקגו, משוטרי מקוף ועד לראש העיר. את ידן הניחו עליו הרשויות בסופו של דבר באמצעות כתב אישום שעסק בעבירה לכאורה חמורה פחות, העלמת מס. רק כך הצליחו הרשויות להוריד את המאפיונר הבכיר ממפת הפשע בארה"ב באותם הימים.
הלקח המקובל אצל אוכפי חוק בעולם מהפרשה הזו הוא שאין עבירות "קלות" כשמדובר בעבריינים קשים, ואין אסטרטגיות פסולות כשצריך לבער פשע ושחיתות. התפיסה הזו מונעת מהמחשבה שאשמתו של החשוד ברורה, והשאלה כעת היא רק איך להרשיעו, ובאיזו דרך להורידו מהבמה. במצב כזה נוצרת בקרב העוסקים בכך לגיטימציה לשימוש באסטרטגיות אגרסיביות מאוד גם בחקירת עבירות פעוטות ערך. למשל, חיפוש בלתי חוקי במכשיר טלפון במסגרת חקירה של עבירת הטרדת עד. בהתחשב בהלך הרוח הזה, ברור מדוע חשבו החוקרים שלגיטימי להפעיל לחץ בלתי הוגן על נחקר כדי להפוך אותו לעד מדינה. הם שואלים רטורית את עצמם איזה נזק עלול להיגרם מלחץ כזה, שעיקר תכליתו להוריד מעל הבמה ארכי־פושע מתוחכם ונכלולי? הרי גם אם העד "ייזכר" בעקבות הלחץ בדברים שלא קרו, העדות תסייע להרשיע ולהכניס לכלא את מי שהכלא הוא מקומו הטבעי והמתבקש.
צירוף המקרים האחרונים יוצר את הרושם שבעיני הדרג החוקר ואנשי הפרקליטות, נתניהו הוא סוג של אל קפונה: החקירה נגדו לא נועדה לברר את אשמתו, שהרי הוא אדם מושחת בבירור, וחקירתו נועדה בעיקר לייצר מהלך שיאפשר להוריד אותו מהבמה הציבורית. אין כאן ניסיון להבין, בראש פתוח, אם נתניהו עבר עבירות, אלא מאמץ להביא בכל מחיר להרשעת נתניהו כך שלא יוכל להמשיך לכהן בראשות הממשלה.
אלא שגם אם במשטרה יש מי שמשוכנעים בכך שנתניהו הוא גרסה ישראלית־פוליטית של אל קפונה, בקרב הציבור הרחב, ודאי בימין, זה ממש לא המצב.
האמון שחלק ניכר מהציבור – גם בימין – רחש לחקירת המשטרה ולעבודת אנשי הפרקליטות, עד לפני שבועיים, נבע מההנחה שהם מנהלים חקירה הוגנת והליך משפטי תקין, שמטרתם הסופית היא חקר האמת, לא הפלת נתניהו. כעת משתנה התמונה. הגיע הרגע שבו חובה לשאול אם באמת אפשר לסמוך על גורמי אכיפת החוק המטפלים בחקירות נתניהו.
כמובן, לא כל הגורמים המשפטיים הם חלק מהתפיסה הזאת. ייתכן בהחלט שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט עצמו, למשל, אינו שותף לה. הוא גם כנראה לא ידע מלכתחילה מה קורה בחקירות, ונחשף לחלק מהדברים רק בדיעבד. למרבה הצער, זה לא מספיק. לא בטוח שגם היועמ"ש הישר ביותר והמוכשר ביותר בעולם יכול לתקן נזקים של חקירה שנוהלה באופן עקום במשך שנים. וכך נותרנו עם חוסר האמון וחוסר הצדק.
