יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין מעלה מדי שנה ויכוחים פוליטיים ישנים, בעיקר סביב הסכם אוסלו. בשנים האחרונות אנחנו עדים לניסיונות לעצב מחדש את מורשת רבין, ולהוסיף לה היבטים של צדק חברתי וסוציאליזם מבית המחאה החברתית. את הקו הזה מובילה מפלגת העבודה בגרסה החברתית־כלכלית שלה, וגופים כמו קרן ברל כצנלסון, המכללה החברתית ומכון מולד.
הסיפור של רבין כמנהיג תנועת שלום, שוויון וצדק חברתי הוא סיפור יפה. ברור למה השמאל הכלכלי מעוניין לטפח אותו. ראו את רבין, הם אומרים: הוא היה מנהיג שחשב שהמדינה צריכה לפתור בעיות חברתיות, שהרחיב את הוצאות הממשלה והגדיל את תקציבי החינוך והבריאות, ובה בעת הגדיל את הצמיחה והביא את ישראל לשגשוג כלכלי.
אבל המציאות והנתונים מהתקופה ההיא מעידים אחרת. מורשתו הכלכלית של רבין, בממשלתו השנייה בשנים 1992־1995, היא דווקא הפרטה, פתיחה לתחרות והורדת מיסים.
ממשלת רבין הייתה אחת הממשלות שהפריטו הכי הרבה חברות ציבוריות, ובתקופתה הופרטו מספנות ישראל, בנק מזרחי טפחות, כימיקלים לישראל ועוד. הפרטת חברות ציבוריות הייתה חלק מהתוכנית לייצוב המשק מ־1985, שנועדה לפתור את המשבר התקציבי של ישראל, אבל הליכי ההפרטה האיצו תחת ממשלת רבין. כבר בישיבת הממשלה הראשונה, ביולי 1992, הוקמה ועדת שרים לענייני הפרטה, שהקלה את ההפרטה באמצעות תיקון לחוק החברות.
רבין עודד את המעבר של ישראל מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק, ופתח אותה לעולם. עד שנות השמונים הממשלה הגבילה יבוא של מוצרים רבים לתוכה, והטילה מכסים גבוהים, בניסיון להגן על התעשייה המקומית. הפעילות הזאת גרמה לייקור מוצרים, ואוכלוסיית ישראל צרכה בעיקר תוצרת מקומית במבחר מוגבל.
ממשלת רבין ביטלה חלקים מחסמי הסחר והמכסים, וחתמה על הסכמי סחר חופשי עם מדינות רבות. זה הביא לתחילת הייבוא של מוצרים זולים יותר מאסיה ומזרח אירופה, ומוצרי איכות מכל העולם. שנות התשעים היו השנים של מקדונלדס, דאנקן דונטס, סטארבקס – מותגים בינלאומיים שהגיעו לראשונה לישראל. בשנות התשעים הייתה עלייה דרמטית בהשקעות הזרות בישראל.
גם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שנחקק ב־1994, היה פתיחה של מגזר פעילות שלם לתחרות. שוק הבריאות נשלט בידי מפלגות, בהגנה ממשלתית, עד לרפורמה הגדולה של שנות התשעים. חוק ביטוח בריאות ממלכתי יצר שוק שבו לכל אזרח תקציב קבוע (סל בריאות), והוא יכול לעבור בחופשיות בין קופות החולים, המתקוצבות לפי מספר החברים בהן. קופות החולים מתחרות על הלקוחות, ויכולות להציע שירותים מורחבים בתשלום נוסף.
אלה היו שנים של צמיחה, אבל האגדה המסופרת היום כאילו הצמיחה קשורה לחזונות השלום של רבין־פרס אינה מדויקת. לצמיחה תרמה מדיניות כלכלית נבונה – הורדת מיסים ופתיחה לעולם – שהייתה המשך ישיר לתוכנית הייצוב הכלכלי של שמעון פרס. תרומה מרכזית הייתה גם לעלייה ממדינות חבר העמים, שהתאפיינה בהון אנושי רב ובעובדים בעלי פריון עבודה גבוה. העלייה יצרה ביקוש גדול למוצרים מקומיים ולדירות, ובד בבד סיפקה את כוח האדם שהיה דרוש להגדלת הייצור.
אבל לצמיחה המרשימה היה גם צד שלילי: היא גרמה לממשלה להרגיש ש"יש הרבה כסף" ואפשר לבזבז. הצמיחה הגבוהה הביאה לגידול בהכנסות המדינה, ואלה גדלו אף יותר בגלל הכנסות המדינה מהפרטה, ומהעלאת מס ההכנסה. ועדיין, ממשלת רבין בזבזה כל כך עד שלצד הצמיחה היא הצליחה להגדיל את הגירעון ולוותה עוד כספים. השבחים משמאל על הגדלת תקציבים "חברתיים" כמו חינוך ובריאות אכן מוצדקים – ממשלת רבין הגדילה את התקציבים הללו בשיעור ניכר, אך התוספות לא הלכו להרחבת תשתיות או לשיפור האיכות אלא להגדלת שכר העובדים.
הסכם השכר הגדול ביותר היה עם עובדי המגזר הציבורי, ששכרם עלה ביותר מ־80 אחוזים. מרצי הסגל הבכיר באוניברסיטאות זכו גם לתוספת שכר, לאחר שהשביתו את הלימודים ב־1994 במשך 70 ימים רצופים. לרופאים הספיקה שביתה של יום אחד כדי שישיגו העלאת שכר ושיפור תנאים. שכר המורים גדל בכ־30 אחוזים, וכך גם שכר העובדים הסוציאליים ושאר עובדי המדינה.
גם תקציבי רווחה הוגדלו, ובכלל זאת קצבאות הילדים וקצבאות הבטחת ההכנסה. כניסת ש"ס לממשלה הגדילה את התקציב למוסדות החינוך החרדיים על חשבון לימודי הליבה וסימנה את הירידה הדרמטית בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה של האוכלוסייה החרדית, בכייה לדורות.
כל אלה הביאו לגידול ניכר בהוצאה הציבורית. ההוצאה הציבורית הגדולה הייתה נסבלת כאשר המשק היה בצמיחה גבוהה, אבל העלאת השכר למגזר הציבורי הייתה בין הגורמים למיתון שהחל ב־1996. הגדלת הוצאות הממשלה בנושאים חברתיים לא הגיעה מ"שינוי סדרי עדיפויות" ומהפניית כספים שעברו עד אז "לישיבות ולהתנחלויות", כפי שאוהבים לומר עכשיו, אלא מהעובדה הפשוטה שהכנסות המדינה גדלו. היה יותר כסף ובזבזו אותו, וגם יצרו התחייבויות שהעיקו על תקציב המדינה עוד שנים קדימה.
