בתחילת השבוע בוטל צו ההרחקה של גנה מריאן בת ה־13 ושל ראלף לורן בן ה־10 (נשבעת שזה השם שלו), והם יורשו להישאר עם אמותיהם בארץ עד שתתקבל החלטה אחרת בגינם. ראלף וגנה הם שני ילדי עובדות זרות, השוהות בארץ שלא כחוק. ביטול צו ההרחקה מקומם מכל כך הרבה סיבות, שאני לא יודעת איפה להתחיל.
אנחנו צריכים עובדים זרים כי הם מטפלים בקשישים שלנו. אבל יש עובדים זרים שגם אם הגיעו הנה כחוק, החליטו להתעלם ממנו איפשהו לאורך הדרך. למשל, אמא של ראלף לא עובדת בסיעוד מאז 2013. היא ידעה טוב מאוד שהיא לא עומדת בקריטריונים, ובחרה לצפצף על החוק בתקווה שמשהו ישתנה. ומשהו אכן השתנה.
האבירה שבאה לישועת האמהות היא לא אחרת מיהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועמ"ש וכיום פעילת שמאל רדיקלי בחסות הקרן החדשה לישראל, שהיא מכהנת בה כחברת מועצה. קרפ, שכינתה את אנס הילדים עזרא נאווי "הגואל המושיע", כתבה מכתב לפרקליטות בנוגע לילדי העובדים הזרים ונענתה במכתב שהוא לא פחות ממרד. כך, לפחות, אני רואה אותו.
המכתב, שתוכנו נוגד את החוק ואת רוח החוק בכל הנוגע להרחקת עובדים זרים בלתי חוקיים וילדיהם, מספר על פגישה שנערכה בפרקליטות בעקבות פנייתה של קרפ (שכאמור אינה נושאת בתפקיד רשמי כלשהו. ועדיין היא חלק מהקליקה הרקובה הזאת), בין שני משנים ליועמ"ש: דינה זילבר ורועי שיינדורף. בישיבה הוחלט "לעשות התאמות" בנהלים להרחקת ילדים. לפני שנגיע להתאמות עצמן, שימו לב לחוצפה: משנים ליועמ"ש בהווה ובעתיד חותרים תחת הרשות המחוקקת ועושים ככל העולה על רוחם, מתוך השקפת עולם התורמת להחרבת מדינת ישראל כמדינה יהודית. עד כאן?
"התאמות" הן אנדרסטייטמנט קיצוני למה שמוצע במכתב, שהוא שינוי סדרי עולם. במכתב מוצע שמעתה יש לעשות שימוע לכל ילד מגיל 12. "רצונו של הילד כפי שעלה בשימוע, וכן טובת הילד יובאו בחשבון כשיקולים מרכזיים בקבלת החלטת ממונה ביקורת הגבולות, בהחלטות על הרחקה מישראל".
רצונו של הילד שלי זה קרמבו. רק קרמבו, מהבוקר עד הערב. אני מקווה מאוד שיהודית קרפ לא תהפוך את רצון ילדיי לשיקול מרכזי בתזונה שלהם. ועכשיו ברצינות: עד כה היה ברור שילד הולך לאן שההורים שלו הולכים. אין לו מילה כאן. אם ההורים מגורשים כי עברו על החוק, גם ילדם יגורש איתם. אם משפחה יהודית מאוקראינה מחליטה לעלות לארץ, הילד שלהם לא עובר שימוע. הוא עושה מה שאמא ואבא עושים.
מילא אם זה היה נותר בכך. מכתב התשובה המקומם פורסם באתר המוקד לפליטים ולמהגרים ושם כנראה קרא אותו גם הדיין מיכאל זילברשמיד, שדן בתיקים של גנה וראלף. הוא ביטל את צו ההרחקה בתואנה הזאת: "אני מכיר בכך שאין נוהל, אבל זו רוח ההנחיות". כלומר – מכתב שפורסם באתר רדיקלי מנצח חוק של מדינת ישראל. מי בממשלת המעבר נותן למחטף המקומם הזה לעבור?
יתרה מזו: הדיין החרוץ החיל את ההנחיה שבמכתב גם על ראלף לורן הצעיר, שהוא בכלל בן 10 וההנחיה אינה כוללת אותו. הלך על מהדרין. כל הכבוד. אגב, לפני חודשיים וחצי פסק זילברשמיד פסיקה הפוכה לחלוטין, וכתב כי "אל מול עקרון טובת הילד קיימים אינטרסים ציבוריים אחרים ובהם שמירה על אכיפת החוק והגנה מפני התוצאות השליליות של שהייה בלתי חוקית בישראל. כל החלטה אשר תאפשר את המשך שהיית העוררים בישראל בשלב זה תרוקן מתוכן את הוראות החוק, ולכך לא ניתן לתת יד". אם הייתי עיתונאית חוקרת הייתי בודקת מה גרם לו להפוך את דעתו.
הלחץ הציבורי על שופטים העוסקים בתחום הזה עצום, מספר יונתן יעקובוביץ', מנהל המרכז למדיניות הגירה ישראלית. הלחץ כולל גם את ההפגנות הבלתי חוקיות של תלמידי בתי הספר של שני הילדים הנ"ל, על חשבון הלימודים ובהנחיית זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה. יעקובוביץ' פנה לשר החינוך ולמנכ"ל משרדו בטענה שדגני עבר על חוזר מנכ"ל בנדון בפעם הקודמת שאורגנו הפגנות דומות, אך טרם קיבל תשובה בנושא.
כמו בנושאים רבים נוספים, המיקרו שונה מאוד מהמאקרו. ילדי עובדי זרים מצטלמים מצוין ויש להם טיעונים מרגשים. במאקרו הם שב"חים והוריהם שב"חים. הסיבה שהשהייה שלהם אינה חוקית היא שמדינת ישראל בחרה להשאר מדינה יהודית. במיקרו זה תמיד נראה חסר לב. הסיפורים האישיים באמת קשים. אבל אל תטעו: מי שמשתמש כאן בילדים יפים ובסיפורים קורעי לב עושה זאת בציניות בשביל להשפיע על המאקרו, על פני החברה בארץ.
