מה שיפה בחיים שלי, זה שהכיוון שלהם עוד לא ממש סגור. מצד אחד יש תחומים שאני מרגיש בהם התקדמות, ומהצד השני יש אזורים שבהם אני צועד אחורה. נגיד, תחבורה ציבורית. במשך 15 שנות מגוריי במרכז הצלחתי להימנע מן החוויה המפוקפקת של הנסיעה באוטובוס, אבל לאחרונה זו הדרך הבלעדית שלי להתנייד ממקום למקום. כסמל ראשון במיל' וג'נטלמן, שירן ואני קיבלנו את ההחלטה המשותפת שלה: היא תיהנה מעתה מן הנוחות הבלתי מתפשרת שמעניקה היונדאי i30 המטונפת שלנו, ואני – אני אציין את המעבר לרמת־גן בטקס חגיגי, נסיעה באוטובוס כאחד האדם.
אף פעם לא סבלתי אוטובוסים. כילד שגדל בעפולה בשנות התשעים, ותודה למורשת רבין, נצרב לי בתודעה שנסיעה באוטובוס היא האופציה האחרונה. בתקופה שהנסיעה באוטובוס הייתה גם הנסיעה האחרונה, אי אפשר להאשים אותי. אבל הימים עוברים והשנים חולפות, והאפשרות לרכישת רכב נוסף למשפחת זמרי מובסת על ידי העלות של שני גנים פרטיים. אז נכנעתי.
אחרי תהליך פשוט שכלל ים עבודה והמתנה של שבועיים, כאילו מדובר במבדקים לטיס, התקבלה הודעה בדוא"ל: "בקשתך לרב־קו אושרה". השאלה היא למי לעזאזל לא מאשרים בקשה לרב־קו? באיזה מצב כללי איום ונורא אתה צריך להיות כדי שהמדינה תשלח לך הודעה: "מצטערים, אחי, נמצאת לא ראוי להחזקת כרטיס רב־קו, לך ברגל או משהו".
אני חייב לומר שהחוויה פחות גרועה ממה שציפיתי. אומנם הסיכוי להיתקל בנהג מחייך נמוך יותר מהסיכוי של עמית סגל לסיים משפט באולפן שישי לפני שדנה ויס תתפרץ, ועדיין, הופתעתי לטובה. בעולם שבו פייסבוק עייף, טוויטר מתיש ואינסטגרם פחות קורץ לגברים שמנמנים בסוף שנות השלושים לחייהם, אוטובוס הוא ללא ספק הרשת החברתית המועדפת עליי. איפה עוד אפשר לעקוב אחרי אנשים שאתה לא מכיר, להיות עד לשיחות מרתקות, לצפות באנשים ברגעים יפים ויפים פחות, לשתף אחרים במה שעובר עליך, לשמוע מה עובר עליהם.
במושבי האוטובוס, החיים של כולם לא מושלמים. בפייסבוק הרי אתם מינימום נסיכי מונאקו, לא סתם סוכני ביטוח מקריית־אונו עם משכנתא חונקת וחלומות שכנראה לא יתגשמו. וכל זה בלי אלמנט ההתמכרות, ובסך הכול 32 דקות לכל כיוון בממוצע. גן עדן.
בין מכוניות
השבוע, בנסיעה אחת, יצא לי לשבת ליד חרדי, אתיופי, חיילת שמבואסת לאללה מהמפקדת שלה וסבאל'ה מבוגר שצעק בטלפון על בנו ששכח את היומולדת של אמא. בשלב הראשון הרגשתי שהכיסא לידי מלהק אנשים למפלגה גנרית שתרוץ בבחירות הבאות. או באלו שאחריהן.
ובכל זאת, אני מודה שבשבועות הראשונים התביישתי שאני נוסע באוטובוס. אני אומנם לא סלב גדול, אבל מדי פעם מישהו מזהה אותי בנסיעה. אני באמת לא יודע למה, אבל האינסטינקט שלי מעלה בגרון גוש בושה, ואני תמיד דופק חיוך ומבט מתנצל שאומר: "לא אחי, זה לא מה שאתה חושב, אני לא באמת נוסע באוטובוסים. אני סתם בתקופה שבין מכוניות".
אבל הזמן עובר ועושה את שלו. והאמת, ידידיי שורצי המכוניות, אתם אלה שצריכים להתבייש. להתבייש על הטמטום. אני כמובן לא מאשים אנשים שחיים במקומות שבהם תחבורה ציבורית נורמלית היא מצרך נדיר יותר ממיטות אשפוז בתחילת החורף, אבל כל השאר: בחייאת. למה אתם עושים את זה לעצמכם? נכון, יוצא לי לחכות בממוצע 12־18 דקות לכל אוטובוס, אבל זה לגמרי שווה את זה. אני יודע שאני נשמע עכשיו כמו שופר של סמוטריץ', אבל גם אם תציעו לי לחזור לרכב הפרטי שלי אאלץ לוותר בנימוס. ששירן תתמודד כל יום עם יכולות הנהיגה של עם ישראל; עם אנשים שחושבים שלחסום צומת זו מצווה; או כאלו שחושבים שהעצירה במעבר חציה היא בשביל הכיף, אז הם צופרים באגרסיביות כדי שתשתכנע לדרוס את האישה החביבה.
ששירן תיאבק מול הצעקות, והקללות, והאנשים שעושים לך אצבע משולשת כי העזת לצפור להם בזמן שהם בדיוק קראו במאקו כתבה על הזוכה בנינג'ה ישראל; שהיא תסבול את הבאמפר שדופק לך את השאסי במקום לגרום לך לנסוע לאט באזור עם ילדים; שתתמודד עם רוכבי הקורקינט והאופניים החשמליים שנוסעים על הכביש כאילו במשטרה אמרו: "אוקיי, הם פוצעים אנשים על מדרכות אז בואו פשוט נהרוג אותם". שהיא תסבול את הנהגים שבטוחים שצפירה היא שיקוי קסום שמפזר פקק בתוך רגע. ובקיצור, ששירן תתמודד עם כל הטוב שיש לנהג הישראלי להציע. ואם קשה לה? שתתקשר להתבכיין. אין לי בעיה לדבר, אני באוטובוס.
שלוש הערות שוליים
- המאבק הפמיניסטי שהוביל לביטול המופע למען העמותה של הרב פירר הוא מקרה של "הניתוח הצליח, החולה מת". כנראה לא התייעצו עם הרב פירר איפה לעשות את הניתוח.
- פרקליט המדינה שי ניצן התייחס השבוע להאשמות הפרקליטות בהדלפות: "מדוע שורה של עיתונאים מוערכים אומרים שמהפרקליטות לא דולף דבר כמעט?". שמישהו יספר לו שגם ההורים שלי תמיד אמרו לכולם שאני הילד המקסים בעולם. זה לא הופך את זה לנכון.
- כתב משפט אחד, די בכיר, אמר השבוע בריאיון שהחשיפה של עמית סגל על חקירת ניר חפץ הייתה ידועה לפני כן לרוב כתבי המשפט. מה שהוכיח סופית שחלק ניכר מהעיתונאים בארצנו הם שגרירים נאמנים של האמרה החשובה: "זכות הציבור לא לדעת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
