בשלב מסוים היא נעמדה במרכז הבמה. אדר גולד, חברת ההרכב של עילי בוטנר וילדי החוץ, הזמרת שכל המדינה התווכחה בשבוע שעבר האם הדירו אותה או לא, עמדה והקדישה את השיר לנשים בקהל. וכשהגיעה למילים "תעשי ותלכי תלמדי, ותראי איך ברגע כובשים ת'עולם" – עשרות נערות ירדו לקדמת הבמה והתחילו לרקוד. הן לא היו פעילות השדולה. סתם נערות צעירות מאזור בנימין, בהופעה שיועדה לתושבי האזור. בקהל ישבו גברים בכיפות ונשים במטפחות ושאגו משמחה. אמהות חיבקו את הבנות שלהן בהתרגשות. וידענו, כל מי שהיה באולם הזה ברגע הזה, שזה לא סתם עוד רגע בהופעה.
בשבת האחרונה חגגה אחת מבנות היישוב שלנו בת־מצווה. אחרי שהגברים התפללו מנחה התפנה אולם בית הכנסת ועשרות נשים נכנסו אליו. נערת המצווה עלתה לתורה, קראה בפרשה, ואחת מוותיקות היישוב עשתה לה "מי שבירך". ובצידו של האולם, בעזרת הנשים, ישבו הגברים לחזות במאורע. חלק מהם הזיזו את הווילון הצידה כדי שיוכלו לצפות טוב יותר במתרחש. כשיצאנו ניגש אליי אחד הגברים ואמר: "זאת הפעם הראשונה שאני עומד בעזרת הנשים. מעולם לא חוויתי איך זה להתפלל מאחורי וילון. אני חושב שאני מבין היום משהו שלא הבנתי קודם".
החלק המפתיע בסערה שנוצרה סביב הרב פירר אינו הוויכוח הישן על הדרת נשים, אלא העובדה שציבור גדול של אנשים שאינם מזוהים עם שמרנות־יתר נחלצו להגנתו. הם הרגישו ש"אפשר היה להחליק הפעם". מפעל החיים המפואר שלו הכריע את הכף עבורם, וניתן בהחלט להבין את העמדה הזאת.
אבל אז התברר שגם בצד השני יש ערכים ועקרונות, וזה עניין שרבים מתומכי קיום המופע כפי שהוא התקשו לקבל. "טרלול", "טרחנות פמיניסטית", "סיבוב על הגב", "מה אתן עושות עניין" – אלו רק חלק מהכינויים והסיסמאות שהוטחו באלו שהזדהו עם האמנים שביטלו את הופעתם. מחאה פמיניסטית אף פעם לא מגיעה בזמן הנכון. היא תמיד תקועה כמו עצם בגרון, מפריעה לאיזו התנהלות, מחרבת איזו מסיבה. "מה אתן עושות עניין", "מה אתן כל כך נעלבות", "זו האמונה שלו, מה יש להיפגע ממנה?"
קחו את המילה נשים ותחליפו ביו"ש. כשאמן תל־אביבי או חברה מסחרית מחרימים את תושבי ההתנחלויות, הימין ישר מתגייס למחות על עלבונם. העובדה שיש עיקרון אידיאולוגי מאחורי החרם הזה לא הופכת אותו לפחות פוגעני עבורם.
שמעתי השבוע את ד"ר אבישי בן־חיים מתראיין אצל טל ברמן. הוא ניסה להסביר מדוע חלק מהציבור נעמד על הרגליים האחוריות בנוגע למופע הזה. "הלב רוצה להגיד יאללה, בוא נוותר, בוא תהיה פלורליסט, תיתן להם, זה רק אירוע אחד. אבל זה לא נכון. אם היה מתקיים האירוע הזה, מעכשיו כל חרדי שהיה מקיים אירוע ציבורי היה מחויב למנוע מנשים לשיר, כי זו כבר הנורמה… זו הדינמיקה… זה קצת כמו החוק הראשון של ניוטון. אם יש כוח, גוף שמתקדם בהתמדה, הוא לא ייעצר לבד, אלא אם כן תעצור אותו מבחוץ. בהקשר הזה יש תפקיד לישראל החילונית והמסורתית להגיד: רגע, תעצרו, עד כאן. אחרת זו היהדות שתהיה לנו".
כשמחרימים את תושבי יו"ש, הימין ישר מתגייס למחות על עלבונם. העובדה שיש עיקרון מאחורי החרם לא הופכת אותו לפחות פוגעני
אחד מחבריי, שעובד בחברה המנוהלת על ידי גבר שומר מצוות, סיפר שהבוס שלו לקח נורא קשה את ביטול המופע. "כל השבוע הוא חפר לנו על העוול שנעשה לפירר", סיפר החבר, "הוא טען שהכול שטויות, ואף אחד לא מדיר נשים, ואפילו אצלו בחברה משולבות נשים בתפקידי מפתח. וראי איזה פלא – בסוף השבוע האחרון היינו צריכים לדון במינוי לתפקיד שנדרשו עבורו שני כישורים – אנגלית שוטפת וידע משפטי. ראשון קיבל את ההצעה גבר עם אפס ידע משפטי ואנגלית מקרטעת. שני קיבל את ההצעה גבר נוסף, עם אנגלית טובה ואפס ידע משפטי. רק לאחר ששניהם סירבו הוצע התפקיד לבחורה אחרת במשרד, שבמקרה יש לה גם אנגלית שוטפת וגם תואר במשפטים".
אני מאמינה שגם אלו שמחו נגד המופע שמחו לראות שהתרומות הגיעו לאגודת "עזרה למרפא" בדרכים אחרות. אבל צריך לזכור שהדרת נשים היא לא אירוע נקודתי. היא מקבץ של אירועים קטנים שמצטברים זה לזה ובסוף מייצרים אווירה מסוימת. מי שלא סופר נשים על הבמה עשוי גם לא לספור אותן במשרד, על הכביש, באולפן, בפרסומי משרות ובזירות נוספות.
המלחמה נגד הדרה אינה התפלצנות מטרחנת. עבור נשים רבות, וגם גברים, זו המערכה שבה ייקבע איך ייראה העתיד של הבנות שלהם. וכדי להבין את העיקרון הזה חייבים לצאת רגע מהפריזמה של "מה אתן עושות עניין". כי מי שלא צעד במסלול החיים של אישה; מי שלא חטף הערות בכביש בגלל זהותו המגדרית; מי שלא מצא את עצמו מצטנף מול אדם זר במעלית; מי שלא חווה את הפחד המשתק של הליכה ברחוב בשעת לילה מאוחרת; מי שלא קיבל פרצוף חמוץ בעבודה כשסיפר על היריון; מי שלא נאבק על השמעת קולו בישיבת דירקטוריון מול עשרה אנשים מהמין השני; מי שלא גילה שהוא מרוויח שליש פחות מעמיתיו לעבודה; מי שלא נאמר לו בגיל צעיר "בשביל מה להיות עיתונאי/רופא/כלכלן, לך תלמד עבודה סוציאלית" – יתקשה להבין.
זו לא קטנוניות, אלה החיים שלנו. וכדי להבין אותם צריך לפעמים ללכת הצידה, לעמוד כמה רגעים מאחורי הווילון ולהתחבר לתחושה.
rachelm@makorrishon.co.il
