הרב גרשון הניך ליינר, האדמו"ר מראדזין, היה איש מקורי ותקיף. האגדה מספרת שאחרי שהסתכסך עם חסידי גור, היה הולך כשהוא חמוש באקדח. הוא נודע לדורות בזכות ניסיונו לחדש את מצוות התכלת בציצית. בעזרת כימאי איטלקי הצליח האדמו"ר להפיק תכלת מדיונון, והוא וחסידיו צבעו בה את ציציותיהם. הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג כתב לימים דוקטורט בכימיה על התכלת, והוכיח שאין שום דרך להפיק מהדיונון צבע כחול. אחרי שחקר את חסידי ראדזין, פתר את התעלומה. בתהליך ההפקה ערבבו את הדיו שלקחו מהדיונון בעוד רכיבים, ובישלו הכול ביחד. החסידים הסבירו לרב הרצוג שהרכיבים הללו כולם נטולי צבע, ולכן אינם יכולים להיות מקורו של הגוון הכחול. הם טעו; החומרים הללו, ובייחוד רסיסי ברזל, הם שהולידו את הצבע. החסידים לא העלו על דעתם שכאשר מערבבים חומרים שונים בחום גבוה, אף אחד לא יוצא מהתערובת כמו שנכנס אליה.
הסכסוכים בענייני דת ומדינה התגברו בתקופה האחרונה. נדמה לי שאחת הסיבות היא שהחילונים הפכו ליותר חילוניים, בעוד החרדים פשוט הפכו ליותר. חילונים רגישים היום לדברים שבעבר לא היו מפריעים להם. הרגישות הזו לפעמים כה מוקצנת, עד שקשה לה לסבול את עצם הנוכחות החרדית. החרדים, מצידם, נוכחים הרבה יותר.
צריך לדייק ולומר שהחילונים הפכו לחילוניים יותר רק בהיבט מסוים אחד. נדמה לי שבעשרים השנים האחרונות נוצר בישראל מרכז כובד משותף לדתיים ולחילונים. מרכז הכובד הזה הוא לאומי, ניצי, מסורתי וליברלי. רבים מאלו המגדירים עצמם חילונים, אם כי ודאי לא כולם, הם יותר לאומיים, ימניים ומסורתיים ממה שהיו אבותיהם, אך הם גם יותר ליברליים. חילונים לא מעטים מרגישים יותר לחץ של כפייה דתית, לא משום שיש היום יותר כפייה, אלא משום שיש היום יותר רגישות ליברלית. אבותיהם חיו בשלום בלי אוטובוסים בשבת, אך להם זה נראה בלתי נסבל.
קחו לדוגמה את הסערה סביב מופע ההתרמה לעמותה של הרב אלימלך פירר, "עזרה למרפא". לפני עשרים שנה, אף חרדי לא היה משתתף בערב שירי שלמה ארצי, ואף חילוני לא היה מוטרד מערב על טהרת הזמרים הגברים. החילונים הקצינו בעוד החרדים התמתנו, או לפחות הפכו מעורבים יותר. התוצאה היא פיצוצים חוזרים ונשנים. אפשר לראות זאת בשאלות כמו הפרדה מגדרית בלימודים אקדמיים לחרדים וביחידות חרדיות בצבא, וההתנגשויות הללו כנראה ילכו ויתרבו.
באופן כללי אני דווקא שמח על מרכז הכובד החדש של החברה הישראלית. רובו נוטה לעמדות שבעיניי הן בריאות וטובות. גם הליברליות של החברה הישראלית לא בהכרח תתפתח לכיוונים מזיקים. לחשיבה הליברלית יש פנים רבות, והיא לא צריכה ללכת דווקא לכיוון הפרוגרסיבי המטורלל, שאליו היא לעיתים נוטה היום. ליברלים קלאסיים מאמינים בממשלה מרוסנת, בשוק חופשי ובחירויות הפרט, וסולדים מהתערבות ממשלתית בחיי המשפחה והקהילה. אני לא מגדיר עצמי ליברלי, אבל אפשר וכדאי לנהל דיאלוג עם הליברליזם הזה.
דתיים משלמים מחיר גבוה גם על החיים עם החילונים. כשאני נוסע בנתיבי איילון עם ילדיי מול שלט ענק של דוגמנית בבגד ים, זה מחיר מעצבן מאוד. ככה זה כשחיים ביחד
המעורבות הגוברת של החרדים בחברה הכללית היא ודאי ברכה לכולנו. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2065 ארבעה מכל עשרה יהודים בישראל יהיו חרדים. אין לנו ברירה אלא לשלב אותם. בזמן סערת הרב פירר אמרו זמרות במרירות שהחרדים משתלבים, והן משלמות את המחיר. האמת היא שכולנו משלמים מחיר. לרב דתי־לאומי אין היום כמעט שום סיכוי להתמנות למשרה רבנית ממשלתית, כמו רב עיר או דיין. החרדים שולטים במערכות הללו, ופוסלים כל רב ציוני. נטורי קרתא, הנשארים ספונים ברחובותיהם, אינם משתתפים בהכרעות הללו. האם בגלל זה הייתי מעדיף שכל החרדים יהיו נטורי קרתא? ודאי שלא.
כולנו משלמים מחיר על היחד שלנו. זה אינו דבר חריג: כאשר קהילות שונות חיות ביחד, אלו וגם אלו משלמים מחיר. אנחנו משלמים מחיר גבוה גם על החיים בצוותא עם החילונים. כשאני נוסע בנתיבי איילון עם ילדיי מול שלט ענק של דוגמנית בבגד ים, זה מחיר מעצבן מאוד. ככה זה כשחיים ביחד.
ככל שהחרדים יתערבו בתוכנו הם ודאי ישתנו, אבל הם לא יפסיקו להיות חרדים. וגם אנחנו נשתנה. כמו רסיסי הברזל שהושלכו לסיר של האדמו"ר מראדזין, אי אפשר לדעת אילו צבעים חדשים יֵצאו מהתערובת הזו. החברה הישראלית לא צריכה להיות כור היתוך, אלא סיר חמין. גם כשכל מרכיב שומר על ייחודו, הוא משפיע על הטעם של המרכיבים האחרים. כולנו נשתנה בתערובת הזו, ואין מזה מנוס. רק ילדינו ידעו מה יצא מהצ'ולנט הזה.

