לפני מיליון שנה בערך, כשהייתי בכיתה י"א, קיבלנו מבית הספר התיכון שלנו חופשה נפלאה, בת שבוע ימים, כדי שנוכל לכתוב את עבודת המחצית שלנו בשקט. כששמעתי על דבר החופשה הממשמשת, הצעתי ליוס, חבר טוב שלמד איתי בכיתה, שננצל את ימי החופשה לטיול נפלא בצפון. בוא נגיש את העבודה לפני שהחופש יתחיל, אמרתי לו, ואז נוכל לטייל כמו מלכים. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו.
וכך באמת היה. יוס כתב עבודה על הביבופ, סגנון ג'אז מוזר עם היסטוריה מפותלת ומטען תרבותי מרתק, ואני כתבתי עבודה על תחיית השפה העברית, ובואו נגיד בעדינות שאמא שלי עזרה לי מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד בתהליך הפשוט והמהיר של כתיבת העבודה. ככה מצאנו את עצמנו, חרוצים שכמונו, עם חמישה ימים פנויים בידיים. החלטנו לנסוע לצפון, ולצעוד בשביל ישראל, מנבי יושע ועד הכנרת.
בשבת שלפני החופשה מזג האוויר ניסה לסכל לנו את הטיול. הגשמים לא הפסיקו לרדת, הרעמים לא הפסיקו להלום, החזאים בטלוויזיה דיברו על שלג בירושלים ובהרי הצפון, וההורים של יוס ושלי ניסו לשדל אותנו לוותר על ההרפתקה. אבל אנחנו התעקשנו לנסוע. יוס מצא אוטובוס מיוחד לחרדים, שנוסע במוצאי שבת מירושלים לצפת. הוא לא יצא מהתחנה המרכזית, אלא מהר חוצבים, והוא עלה איזה שבעה עשר שקלים. הכלכלה של החרדים עבדה אחרת גם אז.
את הדרך מירושלים לצפת עשיתי עם פיק ברכיים נורא. כל התחזיות דיברו על שלג וסופות גשמים, ואני אמור לטפס על הר מירון עוד יומיים. האוטובוס התפתל בירידות מירושלים לכביש הבקעה, כל האנשים שנסעו בו ישבו מקופלים ומכורבלים ומבוהלים, והברד ניתך על החלונות וחולל רעש נורא. יוס אמר לי, אני מקווה שאנחנו לא עושים טעות, ואני אמרתי לו, ננסה לטייל יום אחד, נראה איך הולך. אחר כך הוא הוציא את הדיסקמן שלו, והכניס את האוזניות שלו לאוזניים. היה לו דיסקמן שווה כזה, של הביוקר, עם בולם זעזועים מתוחכם, שמצליח לנגן את הדיסק בשקט, גם כשיש רעידות.
הגענו לצפת בשעת לילה מאוחרת. ישנו במין אכסניה קטנטנה ומשונה בעיר העתיקה. הבחורה היפה שעבדה שם, יערה שמה, הגישה לנו מרק חם וסמיך, ותה שחור ומתוק, ודאגה לנו להכול. למחרת, בחמש וחצי בבוקר, יצאנו לדרך עם תיקים ענקיים ונעלי הרים, והרבה אמונה בלב. מחוץ לאכסניה שלנו, בחושך, עמד טנדר גדול מונע. החלונות היו מצופים באדים, ואי אפשר היה לראות אם יש מישהו בפנים. יוס דפק עם הכפפה שלו על החלון של הטנדר בעדינות, ושאל את האיש המבולבל אם הוא נוסע צפונה במקרה, ואם יש מצב לנסוע איתו לכיוון קריית שמונה, ותאמינו או לא, הוא בדיוק היה בדרך לשם. איזה סבבה.
כשהטנדר עצר לנו, בצומת כח, הנהג שאל אותנו אם אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים לטייל במזג אוויר כזה. יוס הסתכל עליו ואמר, תכף נגלה, ואני הסתכלתי על יוס וחשבתי לעצמי, אוי ואבוי. אחר כך תפסנו עוד טרמפ, עד נבי יושע, ואחר כך התחלנו ללכת. השביל היה בוצי ומחליק, אבל האוויר היה נקי, והטבע שקק חיים. לא פגשנו אף מטייל בדרך. לא יכולנו לעצור ולשבת בשום מקום, כי כל העולם היה רטוב. פשוט הלכנו והלכנו, ודיברנו ודיברנו, והרגשנו והרגשנו.
ואחרי כמה דקות הליכה, ארובות השמיים נפתחו לנו על הפדחת. ליוס היה מין כיסוי גשם כזה לתיק, ולי היה מין מעיל פונצ'ו כזה מניילון, אז יכולנו להגן על עצמנו, אבל זה לא היה נעים. יוס הציע שנתחבא מתחת לאיזה עץ עד שהגשם יירגע, ובאמת זה מה שעשינו. מצאנו עץ גדול, לא רחוק מהשביל, ורצנו אליו, לחסות בו. וכשנכנסנו תחתיו למדתי לראשונה בחיי איזה דבר מדהים זה עץ. הטפטוף הפך לגשם, והגשם הפך למבול, והמבול הפך לברד, ובכל זאת נותרנו יבשים.
אחר כך המשכנו ללכת. הגשם נרגע, והשמיים התבהרו, ומצב הרוח שלנו השתפר. עלינו לקרן נפתלי, ראינו ממנה את החרמון הלבן ואת עמק החולה היפהפה, וישבנו לאכול ארוחת בוקר קטנה ולשתות קפה רותח שבישלנו בגזייה. יוס מצא שם מין קופסה כזאת עם כל מיני מכתבים חמודים. אני לא זוכר מה היה כתוב בהם, אבל אני זוכר שהתרגשתי. אחר כך המשכנו ללכת. המסלול הוביל אותנו באחו גדול ובוצי, מלא בפרות חומות. צעדנו ליד הפרות, קרוב קרוב. הן לא פחדו מאיתנו, ואנחנו לא פחדנו מהן. הנעליים שלנו התלכלכו, והפכו לגושים ענקיים של אדמה רטובה.
אחר כך ירדנו לנחל דישון. יוס הסתכל במפה, נאנח ואמר, עכשיו יש חלק קל, כל הנחל זה שביל ג'יפים, אבל כשהגענו למטה, והתחלנו לצעוד על השביל, חשכו עינינו. נחל דישון היה בעיצומו של שיטפון חום ומבהיל, ואנחנו היינו בגדה הלא נכונה של הזרם. יוס פתח שוב את המפה, וראה שהנחל מתפתל וחוצה את השביל, שוב ושוב ושוב. ואי אפשר לעבור את הנחל בשיטפון הזה. ועוד מעט החושך יורד. אוי ואבוי לנו, אוי ואבוי.
לא רחוק מאיתנו ראינו צינור מים עבה שעבר מעל הנחל. יוס ואני הסתכלנו זה על זה בבהלה, והתקדמנו לעברו ברגליים רועדות. אמרתי ליוס, תעבור אתה ראשון, יוס אמר, תעבור אתה ראשון. עשינו אבן ג'וק, הפסדתי, ועליתי על הצינור. נער הייתי גם זקנתי, ובאמת שעשיתי הרבה דברים מטומטמים בחיים שלי, אבל הרגע ההוא, שבו זחלתי על צינור חלקלק, מעל זרם שוצף של מים חומים ורועשים, היה המטומטם מכולם. לקח לנו חמש דקות לחצות את הנחל, ועוד עשרים דקות כדי להסדיר את הנשימה. אחר כך טיפסנו על ההר, והלכנו על הגדה הדרומית של הנחל. הרגליים שלנו שקעו בנשורת טובענית של עצי אלון, המכנסיים שלנו נקרעו משיחי הקוצים, ועננים של גשם הצטופפו לנו מעל הראש. כל כך פחדנו. זה היה נורא ואיום. במשך שעתיים שלמות התבוססנו שם, במורדות הנחל, עד שפגשנו שוב את התוואי של שביל ישראל. וכשהגענו לכביש המבטחים, ראינו שלט שמצביע על נחל דישון, וצילמנו את עצמנו זוקרים אצבע משולשת למולו.
בלילה, בצפת, יערה לקחה אותנו לדירה של חברים שלה. הם היו מין ברסלברים כאלה, שלובשים בגדים צבעוניים, והם ניגנו שירים יפים בגיטרה, ושתו בירה, והיו מאושרים. ביום שלמחרת טיפסנו על הר מירון, וירדנו ממנו. הפסגה של ההר הייתה מלאה בשלג מימי ומוזר. אני זוכר שכשירדנו מההר ראינו בצד הדרך מין באר ענקית, שבקעו ממנה מים, ושאמרתי אז ליוס, אחי, בחיים לא הרגשתי ככה את הטבע. אחר כך ירדנו לנחל מירון, וטיפסנו ברגל לצפת. וביום השלישי הלכנו את כל נחל עמוד, מצפת ועד הכנרת. גם שם הסתבכנו עם הנחל השוצף, וגם שם סיימנו את המסלול עם מכנסיים רטובים ונעליים מלאות בבוץ.
כשהגענו לכנרת החושך כבר חנק את השמיים. יוס הכין לנו קפה ואני שקעתי במחשבות. אחר כך הוצאתי לנו סיגריות קאמל. לא ידעתי בכלל איך מעשנים, אבל זה היה נראה לי אז מגניב, לעשן עם הקפה. עד היום אני אוהב לעשן עם הקפה לפעמים. מהכנרת תפסנו טרמפים לטבריה, ובטבריה החלפנו את הבגדים, לבגדים יבשים ונקיים, ועלינו על האוטובוס האחרון לירושלים.
בקושי הבנתי את המילים שהטיח שם, אבל הקול שלו מוסס אותי, והמוזיקה שלו עטפה אותי בחסד וברחמים. הזיכרונות הטריים מהטיול המופרע עוד פכפכו לי בלב. הגשם זרם על החלון, ואני הוצפתי במחשבות ובדמעות טובות
ישבנו במושב האחורי של האוטובוס, גמורים מעייפות, מותשים ממתח וממאמץ. הגשם ירד על החלון וזרם באלכסון. יוס נאנח ואמר, איזה טירוף זה היה, ואני חייכתי אליו ואמרתי לו, תשמע, בחיים שלי לא פחדתי כמו שפחדתי בנחל דישון. יוס הוציא את הדיסקמן היקר שלו, כדי לשקוע במוזיקה, אבל עוד לפני שהוא הצליח להפעיל אותו, נפלה עליו שינה עמוקה. בלי לחשוב יותר מדי שלחתי את היד שלי, וקטפתי אותו ממנו בעדינות. יוס לא הרגיש כלום, הראש שלו התנגח שוב ושוב בחלון הקפוא. הוא היה כל כך עייף.
פתחתי את הדיסקמן, כדי לראות מה אני הולך לשמוע. זה היה דיסק שלא הכרתי, חציו היה שחור וחציו לבן. קראתי את האותיות הקטנות שעל הדיסק. לאונרד כהן בהופעה. מעניין, חשבתי לעצמי. אף פעם לא שמעתי את לאונרד כהן. הכנסתי את האוזניות לאוזניים, ולחצתי על פליי. קודם המוזיקה התחילה, אחר כך הקול של לאונרד כהן בא, ואני הוצפתי כולי.
יש בחיים רגעים כאלה, לפעמים, שהמוזיקה הנכונה מגיעה ברגע הנכון, ונכנסת ללב הנכון. וזה מה שקרה לי אז, על הכביש המתפתל בין טבריה לירושלים. לאונרד כהן נכנס לי לנשמה. בקושי הבנתי את המילים שהוא הטיח שם, אבל הקול שלו מוסס אותי, והמוזיקה שלו עטפה אותי בחסד וברחמים. את כל הדרך לירושלים עשיתי עם השירים היפים שלו באוזניים. הנופים השחורים הלכו והתחלפו. הזיכרונות הטריים מהטיול המופרע שעשינו עדיין פכפכו לי בלב. הגשם זרם על החלון, ואני הוצפתי במחשבות ובדמעות טובות.
ומאז ועד היום, בכל פעם שאני שומע את קולו של הכהן הגדול, ברדיו או ביוטיוב, אני מיד נזכר בטיול ההוא, עם יוס, אני נזכר בחופשת המחצית, ובאכסניה בצפת, ובטרמפ עם הטנדר, ובגשם שירד עלינו בדרך, ובשדה עם הפרות, ובצינור שמעל נחל דישון, ובשלג שהיה במירון, ובנסיעה חזרה הביתה, מטבריה לירושלים, עם הדיסקמן היקר של יוס. אני נזכר ונזכר, כמה שרק אפשר, בזכות הקול שלו, בזכות המוזיקה שלו, ובזכות המילים. בכל דבר יש סדק, הוא כתב, וככה האור יכול להיכנס. אוי לי ויי כמה זה יפה. לפני שלוש שנים ושבוע לאונרד כהן הלך לעולמו. וכשקראתי שהוא נפטר בכיתי בכי געגועים.
