כשהבוקר התחיל היה נדמה שזה יהיה יום טוב במיוחד. הלו"ז תקתק. ברבע לשבע הילדים אכלו, בשבע היו לבושים, ובשבע ורבע כבר היינו מחוץ לבית. אל תראו אותנו ככה, בשבילנו זה מאבק יומיומי, לצאת מוקדם. בימים קשים אנחנו בשמונה בבית עם ילד בוכה, ילדה עושה קקי, ופעוט שלכלך את החולצה וצריך להחליף לו את כל הבגדים בהתאם לדוקטרינת האופנה של שירן.
ביציאה מהמעלית נכנסתי ל־ynet וגיליתי לראשונה שהורדנו פעיל בג'יהאד האיסלאמי. מה זה אומר, אגב, "פעיל בג'יהאד"? כאילו, יש אנשים שהם "לייט" בג'יהאד? לא סגורים על עצמם? מתלבטים בין ג'יהאד לשמאות מקרקעין? לא משנה. צעדנו לעבר הגן – שירן עם התאומים לגן שלהם, ואני עם העולל לגן שלו. ב־ynet כבר דיווחו על מטחים כבדים לעוטף עזה, ואחרי כמה דקות הליכה הודיעו על אזעקות בראשון־לציון ובחולון. ממש בכניסה לגן נתקלתי בעובד עירייה שבדיוק החזיר פח ירוק למקום. הוא הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו, העולל הסתכל על שנינו, ואז הוא פתח את הפה ואמר את המילים הקשות ביותר שהורה יכול לשמוע בשעה 7:27 בבוקר: "גבר, אין גנים היום, בוטל הכול". או כמו שאני קורא לזה, הסלמה.
חדר מלחמה
התקשרתי לשירן, היא עדכנה אותי שהיא כבר בבית עם התאומים. עשיתי שיחת סבתא, אך לצערי אחי הגדול הקדים אותי בכמה דקות והיא כבר הייתה בדרך אליו. אין מה לעשות, נגזר עליי להעביר יום שלם עם הילדים בבית. בקטנה, עם הנצח לא מפחד מדרך ממש מעייפת. טוב, אולי קצת.
הדלקתי את הטלוויזיה בסלון על מיוט כדי שהילדים לא ישמעו שטויות. לי מספיק רק לראות אם רוני דניאל מחויך או לא, כדי לדעת אם הולכים למלחמה או לרגיעה. אם הוא מחויך זו מלחמה, כמובן.
החלטנו להתחיל את היום בכניסה קרקעית לחדר המשחקים. העולל לקח על עצמו פק"ל גירים והחל לצייר קצת על הטפט המיוחד ששירן קנתה כדי שיציירו עליו, ומהר מאוד עבר לצייר על הקיר. דיווחתי לשירן על פשע השנאה של העולל, אבל היא צעקה לי חזרה מהסלון שהיא עסוקה בחזית התאומים, שם התגלע סכסוך בשאלה הקיומית "של מי הספה בסלון". לאחרונה הם רבים כל כך הרבה שלדעתי יש יותר סיכוי להשיג הסכמה בין יאיר לפיד ליעקב ליצמן בסוגיות דת ומדינה.
לאחר שעתיים של משחק, שבסיומן הבית נראה כמו חדר השינה של בההא אבו אל־עטא לאחר החיסול (או לפניו, לא יודע כמה מסודר היה הבחור), החלטנו לאסוף אותם לצפייה משותפת בטלוויזיה. הצעתי שנצפה יחד בסדרה על פושע המלחמה ג'ון איוון דמיאניוק בנטפליקס, אך משום מה הילדים נטו יותר לכיוון "הדרקון הראשון שלי". לכו תבינו. הכנו פופקורן, עמעמנו את האורות, וישבנו במשך שבע דקות מענגות מול הטלוויזיה, עד שהם החליטו שמשעמם להם. "אמרתי שהיינו צריכים לראות את דמיאניוק", ניסיתי להציל את כבודי, אבל הם כבר היו במרפסת ורבו ביניהם של מי הקורקינט הירוק. שירן אמרה להם להיכנס פנימה אבל טענתי שעדיף שיהיו במרפסת כי שם עוד לא מבולגן, ואנחנו לא רוצים שהיא תרגיש לא שייכת.
חזרנו לסלון. העולל שאל מי זה האיש בטלוויזיה. רציתי להגיד לו שזה רוני דניאל אבל החלטתי לחסוך ממנו את ההסבר. אמרתי שזה גיבור־על כזה, כמו סופרמן. הוא שאל אם הוא יודע לעוף מהר או שהוא ממש חזק. עניתי לו שכוח־העל של רוני דניאל הוא זלזול מופגן באנשים שלוקחים קשה ימי מלחמה. נראה לי שבשלב הזה קצת איבדתי אותו.
וונדר־רוני
השעות חלפו, אז הצעתי לרדת איתם לגן השעשועים. שירן מיהרה להכריז שנצא מהבית ביום של אזעקות רק על גופתה המתה. אמרתי לה שעם כל הכבוד לגופתה, אם אני נשאר איתם בבית עוד דקה, בקרוב היא תמצא את גופתי. היא אמרה שהיא תשקול זאת בכפוף לניסיונות התיווך של המצרים.
בינתיים הילדים אכלו והלכו לישון צהריים, לא לפני שהקראתי להם ארבעה ספרים וסיפור אחד מהדמיון שהעולל ביקש שיתמקד בגיבור־העל ההוא מהחדשות בטלוויזיה. כן, סיפרתי לשלושה ילדים מתחת לגיל חמש סיפור על רוני דניאל.
לאחר שנת צהריים ארוכה שנמשכה 43 דקות החלו שיגורים של עירנות מכיוון החדר שלהם, שירן שלחה אותי לבדוק מה המצב כאילו הייתי מינימום יחידת קומנדו. נכנסתי לחדר בזיג־לימין־זיג־לשמאל, וגיליתי שני ילדים יושבים על ילדה שלישית כאילו הייתה סוס פוני. חילצתי אותה תחת אש, והחלטתי לפעול בהתאם למדיניות הממשלה בשנה האחרונה כלפי ארגוני הטרור: שוחד.
בגזרת עזה נהוג המשפט המרגיז ביותר בשפה העברית, "שקט ייענה בשקט". בבית משפחת זמרי שקט ייענה בשוקולד. ככה, פשוט: אתם תרגיעו את הגזרה ואני אעלה לכם את רמת הגלוקוז בדם. ואם איזה פסיכולוג ילדים או תזונאי קורא את זה ומזדעזע, אוסיף את אחד המשפטים האהובים עליי בשפה העברית: "במלחמה כמו במלחמה".
אחרי שלוש אצבעות קינדר איבדו הילדים עניין בשוחד. אני מצידי עשיתי כל מה שפוליטיקאי טוב היה עושה: ניסיתי להציע שוחד גדול יותר. אך הגלוקוז בדם עשה את שלו והם החליטו לפצוח בתחרות ריצה במסדרון שרמת הסכנה שלה גדולה פי 4.3 מפגיעה ישירה של רקטה. בטלוויזיה דיווחו על רגיעה יחסית ועל צפי ללילה רועש במיוחד. בבית משפחת זמרי דיווחו על הרחבת טווח העימות לחדר השינה שלי ושל שירן ועל צפי ללילה, שהשם ישמור.
בשבע וחצי בערב נפתחו מהדורות החדשות המוקדמות, ובבית משפחת זמרי נערכו לרגיעה. הילדים אכלו ארוחת ערב מזינה שכללה צ'יריוס ומלפפון (אל תשאלו. ילדים מוזרים), ולאחר מכן הושלכו למקלחות, הולבשו בפיג'מות והושכבו לישון.
עייף אך לא מרוצה, ישבתי עם שירן על הספה. "מאמי, רק שלא תהיה מלחמה", היא אמרה. ואני, ברגישותי הידועה, הושטתי לה יד, נתתי לה חיבוק ואמרתי ברוך: "כשהרופא אמר שהוא רואה שני עוברים, ידעתי שהיא תבוא בקרוב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
