שר ביטחון חדש מונה לממשלת ישראל: נפתלי בנט הוא השר הרביעי במשרד מאז 2016. במאי 2016 פרש בוגי יעלון מהתפקיד לטובת אביגדור ליברמן, זה פרש בנובמבר 2018, ומאז שימש בתפקיד רה"מ נתניהו. כעת מונה בנט לתקופה לא ידועה – שר ביטחון רביעי בשלוש שנים וחצי.
שר ביטחון הוא כנראה התפקיד הקשה ביותר בממשלה, אבל לא בשל חשיבותו אלא בשל הפרדוקס שטמון בו. כי מצד אחד לשר הביטחון בכירות משמעותית, אך מצד שני, בפועל, כפי שגילה ליברמן, מדובר בשר בעל השפעה מצומצמת מאוד, שיחסית לשרים האחרים הוא מוגבל ביותר ביכולתו לקבוע מדיניות במשרדו.
הכיצד? ראשית, חלקים חשובים וגדולים של מערכת הביטחון כפופים ישירות לראש הממשלה. שנית, כל הסוגיות האסטרטגיות מגיעות לאישור הקבינט שמנהל ראש הממשלה. משום כך, בעניינים החשובים המערכת כפופה לקבינט ולראש הממשלה; את משמעות ההיררכיה הזו מבין כל אחד. שלישית, במשרד הביטחון, יותר מכל משרד אחר, ישנה קבוצה מגובשת של בכירים בעלי מעמד, בעלי ניסיון משמעותי ורב־שנים בהגנת האינטרסים המערכתיים מפני כל שר שיעז להתקרב.
בשל המבנה הישראלי המוזר הזה, וכדי שתהיה בכל זאת מדיניות ביטחון קוהרנטית למדינה, נראה שהשיטה המפא"יניקית של בן־גוריון, אשכול, רבין וברק היא המיטבית: ראש הממשלה צריך להיות גם שר הביטחון. אבל במקרה שאין הדבר כך, משום שהעניינים בעלי החשיבות האסטרטגית ממילא אינם כפופים לשר הביטחון, האתגר האמיתי של השר נמצא במקום אחר לגמרי.
צריך לזכור שמערכת הביטחון היא הרבה יותר מצה"ל וביטחון שוטף. אמנם, העניין הציבורי והפוליטי ממוקד באירועים הביטחוניים שתופסים את תשומת הלב חדשות לבקרים, אלא שבנוסף מושקעים בכל שנה מיליארדים רבים מאוד בגופים ובמוסדות שעוסקים בהיבטים אחרים של הביטחון הלאומי. המערכות הללו הן בחלקן יקרות מאוד, גדולות מאוד, חשובות מאוד – אך מתנהלות כמו מעצמן, כמעט ללא בקרה ופיקוח.
כפי שמי שמשוחח מאחורי הקלעים עם אנשי משרד החינוך שומע לרוב על תוהו ובוהו ארגוני, כך רבים מאנשי משרד הביטחון מספרים בסתר על התנהלות שערורייתית, שלפיה המערכת דואגת לעצמה גם כשהדברים אינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, או אם להיות פחות מנומס, על קבלת החלטות שגובלת בהפקרות. כמעט בכל יחידה ידעו לתאר תקציבים מופרכים, רכש מגוחך, ניפוח משרות ודרגים, פרויקטים מיותרים, דיווח לקוי וחסר, כיסוי כשלים, פקידים שמתנהלים כאילו מדובר בעסק הפרטי שלהם, מצגות ברוח כפרי פוטיומקין, מינויים שערורייתיים, ובעיקר חוסר מוחלט בבקרה יעילה.
איך הגענו למצב הזה? זו התוצאה של ניהול עצמי רב־שנים, שמגיע מצד אחד מהזנחה פוליטית (כולל החילופים התכופים של השרים), ומצד שני מההבנה המערכתית שהמשפט "זה עניין של ביטחון לאומי" מעביר את הדרג הפוליטי לדום מתוח וגורם להמחאות להיחתם. המחיר, במונחים כספיים וביטחוניים, אסטרונומי.
במצב כזה הדבר החשוב ביותר מבחינה ציבורית הוא הפיקוח השוטף על המערכת, אלא שהחדשות הרעות הן שמכל משרדי הממשלה, דווקא הפיקוח על מערכת הביטחון הוא הכי פחות אפקטיבי.
למערכת הביטחון יש שלושה מפקחים: הכנסת, גופי הביקורת הרלוונטיים והתקשורת. הכנסת איננה מפקחת יעילה, משום שבישראל אין באמת הפרדה בין הרשות המבצעת והמחוקקת. משום כך לא רק שרוב חברי הכנסת אינם בעלי ידע רלוונטי, הם גם מוגבלים משיקולים קואליציוניים. בנוסף, חלק מחברי ועדות הביטחון מקווים יום אחד להיות שרי ביטחון בעצמם, ומשתדלים להימנע מליצור כלפיהם התנגדות במערכת.
גופי הביקורת המקצועיים הם מבקר המדינה והמבקר הפנימי של משרד הביטחון. אבל לא רק שרוב המבקרים מגיעים מתוך המערכת, ולא רק שאין להם ידע ניהולי או מקצועי מיוחד, ממילא הביקורת הזו סודית (כדאי לציין שמערכת הביטחון מסתתרת מאחורי מעטפת סודיות מופרזת ומוגזמת – כ־80% מתקציב הביטחון מסווג – שהישגה העיקרי איננו מניעת מידע מן האויב, אלא מן הציבור). המשמעות היא שכל עוד הדרג הפוליטי לא מפקח ומלווה את התיקון שדורשים גופי הביקורת – והוא לא עושה זאת – המבוקרים אחראים לעצמם. כתוצאה מכך, כפי שמעיד האלוף בדימוס יצחק בריק, מהבודדים ששברו שתיקה מתוך המערכת: "הפיקוד הבכיר לא קורא את הדו"חות האלה. בלשכת הרמטכ"ל, סגן הרמטכ"ל, בלשכות האלופים, לא קוראים. לא היה שום דיון, ואין שום תוכנית הבראה. הפיקוד הבכיר מתעלם".
תפרגן, תקבל גישה
נותרה התקשורת. אלא שגם הכתבים הצבאיים מתמודדים עם חומת הסודיות ותלויים באופן מוחלט במושאי כתיבתם. לכן רוב המאמרים על מערכת הביטחון נראים כמו כתבות יח"צ, שהוכתבו מהמערכת עצמה. האלוף בריק, שהיה המום מהתופעה, תיאר זאת באוזניי היטב: "אתה מכיר את הכתבים? תן וקח. נותנים להם חומר, ואם חס וחלילה מישהו יוצא מהקו האדום, מייבשים אותו… נוצר פה מצב שהציבור לא מקבל את האמת. ואם כן, היא מסוננת". במילים אחרות, הכתב שישתף פעולה ירוויח הצצה לתוך המערכת הסודית, ואילו כתב שיחשוף שחיתות או יבקר את המערכת, ייאלץ לחפש עבודה אחרת.
כך הגיעה מערכת הביטחון למצב הגרוע של חוסר יעילות, תת־ביצוע, בזבוז, ניוון, שרלטנות וניהול לא מקצועי. שנים של ניפוח חסר היגיון וחוסר משווע בניהול ובביקורת אפקטיביים, לצד שפע תקציבי, הפכו אותה לשמנה, יקרה, דשנה, בירוקרטית מאוד – ובמקרים מסוימים אפילו מזיקה.
במצב עניינים הרצוי, ראש ממשלה שהוא שר הביטחון יכול למנות סגן שר מקצועי ורציני, ולהסמיך אותו לבקר ולנהל במשרה מלאה את המערכות הרחוקות מעין הציבור, שמציבות אתגרים גדולים יותר ממשרד ממשלתי רגיל. אבל במקרה שבו שר הביטחון איננו ראש הממשלה, מכיוון שממילא ההחלטות האסטרטגיות אינן נתונות בידיו, הדבר החשוב ביותר שהוא יכול לעשות הוא להפנות את מרצו שלו לאתגר האמיתי שנמצא תחת סמכותו: לשפר ולייעל את המשרד ואת הגופים שמשוועים לכך.
זה יהיה מאמץ סיזיפי, מתסכל וממושך, אבל אני מאחל לנפתלי בנט שיגלה את התבונה, הנחישות והמנהיגות הדרושות כדי לא לעסוק רק בבעיות השוטפות, אלא לצלול לנבכי המשרד, לארגן אותו מחדש ברפורמות מבניות, להטמיע תהליכי פיקוח מהותיים, לתקן את הדרוש תיקון, ולהעלות את ביטחון ישראל על פסים חדשים. זה לא פחות מהכרחי.
