135 אלף העצמאים שהצטרפו לקבוצת 'אני שולמן' בפייסבוק תוך פחות מחודש, זועקים כל אחד את זעקתו הפרטית, אבל סיפוריהם מצטרפים לתמונה קודרת של יחס המדינה לבעלי העסקים הקטנים והבינוניים. הפוליטיקאים אוהבים לכנות אותם "מנוע הצמיחה של המשק", אבל היזמים העצמאים חווים את הממשק היומיומי שלהם מול המדינה כקשה עד בלתי נסבל.
נותני השירותים ובעלי החנויות שמניעים את המשק, מי שממלאים חלק גדול מצרכינו היומיומיים, מספקים פרנסה לאזרחים רבים, לוקחים סיכונים ומשלמים מיסים – הם גם אלה שהמדינה מעמיסה עליהם נטל גדל והולך. רק השבוע ראינו כיצד מצב ביטחוני בעייתי עלה לעסקים רבים באובדן הכנסה שקשה לאמוד ושלא ניתן להשלים.
אותה משכורת חודשית קבועה שאצל השכירים נתפסת כדבר מובן מאליו – מהווה בעבור העצמאי מקור לתסכול מתמיד ולחץ קבוע. העצמאי תלוי כל העת ביכולתו לגייס לקוחות חדשים ולשמר את הקיימים, וכמובן לייצר משהו או להעניק שירות שאנשים אחרים יהיו מוכנים לשלם עליו.
אבל התלונה של העצמאים אינה קשיי החיים ונטל הפרנסה, אלא המדינה שלא רק שלא עוזרת, אלא גם מערימה קשיים. עצם הרצון להקים עסק נתקל בגופים בירוקרטיים רבים, כל אחד ודרישותיו: רישוי עסקים, רשות המיסים, משרד הבריאות, משרד החקלאות, כיבוי אש, רשות מקומית, חברת החשמל, משרד השיכון ועוד. כל אחד מטיל על בעל העסק רשימת דרישות ותקנות, חלקן סותרות וכולן יקרות.
הגזרה המעיקה במיוחד היא סבך המיסים. כל עסק, ובמיוחד כזה שמעסיק עובדים, נדרש להתמודד עם שלושה גורמי מיסוי לפחות: מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי. עליו לדווח על הכנסותיו ולשלם עליהן מס, לרוב בצורה של מקדמות המבוססות על תחזיות. הוא נדרש לגבות מס הכנסה מעובדיו ולהעביר אותו בשמם לרשות המיסים. הוא צריך לגבות מע"מ מלקוחותיו בשם המדינה, ולהעביר לה אותו פעם בחודשיים. וכמובן ביטוח לאומי, שדורש ליטרת בשר שמנה גם מהעצמאי וגם מעובדיו.
כל אלה דורשים מיומנות בירוקרטית ומילוי עשרות טפסים ודיווחים בשפה משפטית מסורבלת ותוך השקעת שעות עבודה, כאשר טעות קטנה עלולה לגרום להפסד של אלפי שקלים. רוב העסקים הקטנים מעדיפים לשלם סכומים גדולים לרואה חשבון, רק כדי לעמוד בדרישות החוק. מבנה המיסוי הזה מתייחס לעצמאים כאל קבלן ביצוע של הממשלה לצורך גביית המס שלה, משית עליהם את העלויות ומעניש אותם על טעויות.
הדרישה הראשונה של קבוצת השולמנים צריכה להיות פישוט מערכת המס: טופס אחד, שנתי, פשוט וברור, בשפת בני אנוש, שניתן להגיש באופן מקוון. בטופס הזה יפורטו ההכנסות וההוצאות, והוא יכלול דרישת תשלום ברורה, אחת ויחידה, לכל יחידות המס. בלי רואי חשבון ובלי יועצי מס.
ללא כיסוי
הדרישה השנייה צריכה להיות רפורמה בתשלומי הביטוח הלאומי. לא כל השכירים מודעים לכך שהמעסיק שלהם נדרש להוסיף על החלק שהם משלמים, ולהעבירו בשמם לביטוח הלאומי. העצמאי נדרש לשלם לביטוח לאומי גם בעבור עצמו, בשיעור שמגיע ל־18 אחוזים מהכנסתו.
אבל כשמגיע היום שבו העצמאי נזקק לחסדי הביטוח הלאומי, אין לו עם מי לדבר. חלית? נפצעת? אין מי שיעזור לך. דווקא ברגעי המצוקה הקשים ביותר שלהם מגלים העצמאים שאין להם שום כיסוי. לאחרונה שוחחתי עם חבר, יזם חרוץ ומצליח, שנפצע בתאונת דרכים ונדרש לשיקום של שלושה חודשים. את העסק הוא לא יכול לסגור בזמן הזה, כי הלקוחות לא ימתינו ולא יהיה לו לאן לחזור. דרך לפרנס את עצמו בשלושת החודשים הללו גם אין לו. כדי לראות שקל מהביטוח הלאומי הוא נדרש לעורך דין, וגם הוא לא יכול להבטיח שיקבל דבר מה. החבר, בחור אחראי, הבין שאין לו על מי לסמוך ולמד לקח לעתיד: הוא רכש מיד ביטוח תאונות אישיות ואובדן כושר עבודה.
שמו של המוסד לביטוח לאומי מטעה את הציבור לחשוב שיש בו אלמנט של ביטוח. זאת צריכה להיות דרישתם השנייה של השולמנים: לא מדובשו ולא מעוקצו. ביטוח לאומי לא מעניק לעצמאים כיסוי ראוי? שיקבלו פטור מתשלום לביטוח הלאומי. במקומו הם יוכלו לרכוש ביטוח פרטי לפי בחירתם, שייתן להם מענה אמיתי אם יזדקקו.
המוסד לביטוח לאומי מוכוון כולו לסייע לשכירים. זה הרי חלק מהאידיאולוגיה: לוקחים ממי שיש לו ונותנים למי שצריך, ומי שיש לו עסק הוא כבר "בעל הון" ו"מעסיק נצלן". ווהי אולי הבשורה הגדולה של השולמנים – אנשים פשוטים, שבהרבה מקרים הם הצד החלש. רחמיי על כל בעל עסק קטן שנדרש להתמודד עם ועד עובדים של ההסתדרות, על תקציבה השנתי הכולל 660 מיליון שקלים וצבא עורכי דין.
פוליטיקאים ומקבלי החלטות מוכוונים לספק את צורכי השכירים, שהם רוב הציבור המצביע בעבורם, ולעיתים קרובות עושים זאת על חשבון העצמאים. גם דברים טריוויאליים כמו ימי מחלה וחופשה לא מגיעים להם מידה של המדינה אלא מהמעסיק, בציווי המדינה ועל חשבונו. כשהוא חולה הוא לא משלם לעצמו, אלא להפך – מפסיד הכנסה.
השולמנים לא מציגים בינתיים דרישות ברורות, אלא קריאה כללית ש"משהו צריך להשתנות". לטובתם, כדאי להם להתנער מהציפייה הישראלית כל כך ש"המדינה" תדאג להם. את האחריות האישית שהעצמאים בחרו ליטול על עצמם, איש לא יוכל להסיר. הכמיהה העולה מחלק מהפוסטים בקבוצה, שהממשלה תספק להם רשת ביטחון כמו שהשכירים נהנים ממנה ותסלק מחייהם את ממד הסיכון, מנוגדת למהותם כעצמאים.
עצמאי הוא יזם. הוא לוקח בחשבון אפשרות שהציבור לא יהיה מעוניין בתוצרת שהוא מציע, ועל כן עליו להתאים את עצמו לצורכי הציבור. עקרון היסוד של כלכלת השוק הוא שמוצרים ושירותים טובים משגשגים, ועסקים שלא הצליחו למלא צורך ציבורי נסגרים. לצד הסכנה הריאלית של כישלון, ישנה גם תקווה להצלחה גדולה. כשאין סיכון גם אין סיכוי, ואין יוזמה וחדשנות. במציאות כזו, גם השולמנים וגם הכלכלה הישראלית יפסידו.
