היועץ המשפטי לממשלה עסוק מבוקר עד ליל בגיבוש הכרעתו הסופית בתיקי נתניהו. פרקליטי ראש הממשלה הניחו בפניו הררי השגות על כתב החשדות נגד לקוחם הבכיר, והיועץ הבטיח ללמוד אותם בלב פתוח ובנפש חפצה. רק בתיק 4000 מדובר בכ־400 עמודי סנגוריה שצריך ללמוד היטב, ומלבדו יש עוד שני תיקים סבוכים. בכל זאת, מותר להניח שהיועץ מצא השבוע כמה דקות כדי לעיין בפרשנות שפרופ' מרדכי קרמניצר העניק ב'הארץ' לפסק הדין בתיק השוחד של איתמר שמעוני.
קרמניצר חגג את מה שנראה לו כתמיכה שיפוטית חשובה בעמדת הפרקליטות מול נתניהו. "הדברים כאילו תפורים לתיק 4000, לפי כתב החשדות שפרסם היועץ המשפטי לממשלה", כתב הפרשן הבכיר, ובעצם העריך שהשופטת לימור מרגולין־יחידי הכריעה במודע לא רק את גורל שמעוני, אלא אף את גורל נתניהו. למרות הזיכוי של הנאשם שלפניה, כבודה לא ויתרה על הזדמנות הרשעתו של נאשם אחר לגמרי. כשחרצה את גורל ראש העירייה, היא חשבה על ראש הממשלה. ממש נדחפה בכוח לתוך תיק לא לה.
אם גם מנדלבליט חושב דבר דומה על השופטת, בוגרת הפרקליטות, פסיקתה צריכה להרתיע אותו מהגשת כתב אישום בתיק נגד נתניהו, לא לעודד אותו. הוא אמור לראות בהכרעת הדין השבוע עוד סממן לעדריות המעיקה של מערכת המשפט בתיקי נתניהו ולסימון המטרות שם. כמעט מהרגע הראשון היא משוכנעת באשמת ראש הממשלה וקשובה בעיקר לעצמה. יד אחת הופכת כל אבן מתחתיו ואונסת כל עד מדינה אפשרי נגדו, יד שנייה מדליפה קטעי עדויות למשפט השדה שנערך לו ערב־ערב בטלוויזיה.
למנדלבליט יש הסבר יסודי מדוע אינו חוקר את נתיב ההדלפות, הסבר משכנע אפילו, אבל הוא ודאי מבין שמעיין ההדלפות הגדול מבעבע בסביבת העבודה שלו. היא התמסרה לאתגר ההפללה של ראש ממשלת ישראל עד כדי עיוורון מוחלט להשלכות התנהלותה. במו ידיה היא חופרת את תהום חוסר האמון הציבורי במערכת התביעה הכללית, כפי שעלה מסקר גלובס המרעיש שפורסם בשבוע שעבר: 44 אחוז מהנשאלים דיווחו על צניחה באמון שלהם במערכת המשפט, וזה עוד לפני שהתוודעו להתעללות החוקרים בניר חפץ. לא קשה לשער כמה אזרחים ימשיכו להאמין לפרקליטות ולמשטרה אם וכאשר בית המשפט יזכה יום אחד את בנימין נתניהו, ומה יעולל זיכוי מאוחר שכזה למדינת היהודים. מי יוכל אז להשיב לה את שנות המשבר האבודות בעטיו של ההליך המשפטי הדורסני נגד נתניהו? מי יפצה את הנאשם העיקרי, שאחרי ככלות הכול גם הוא בן אדם? כן, גם הוא.
כאמור, פרקליטי נתניהו הגישו המלצה מנומקת היטב לסגירת תיקיו, התלויים על בלימת פרשנות מחמירה לראיות נסיבתיות. ד"ר מנדלבליט עצמו הילל ושיבח את איכות עבודתם של הפרקליטים ואת בקיאותם בחומר. הוא שמע מהם השגות נוקבות על כתב החשדות ועל עצם החיטוט המשטרתי ביחסי פוליטיקאים ותקשורת, שמע והתרשם. לשעה קלה נוצרה תחושה שהתיקים אכן נפתחו מחדש, בלי דעות קדומות ובלי התמסרות למשקעי עלבון (אכן, הביקורת שנתניהו ואוהדיו הטיחו ביועץ לא התאפיינה תמיד באיפוק בריטי).
אלא שגל ההדלפות המגמתיות והפרסומים העוינים בחודש החולף, מעורר חשד כבד שהדינמיקה הקבוצתית בפרקליטות גברה על הנכונות להשתכנע. הלב נאטם בהדרגה, והנפש כבר אינה כה חפצה. כך אנחנו נגררים לשעת ההכרעה הקטגורית, שעת שבר לאומי מיותר שד"ר אביחי מנדלבליט עדיין יכול למנוע, רק הוא יכול. אם יתנהל כמו רועה ולא ישתלב בעדר, אולי עוד יצליח להציל את שלטון החוק מגורם הסיכון מספר אחת שלו: הוא עצמו.
