יש ניתוק מסוים בטור הזה, שנכתב כשתושבי ישראל רצים למרחבים מוגנים וחצי מדינה משותקת מאימת הטילים מעזה. הטור הזה נכתב מקליפורניה הרחוקה, ארץ השמש הנצחית, בעקבות מסע קטן שיצאתי אליו בשבוע שעבר. הוא נכתב פיזית מקליפורניה, אבל הלב בישראל.
כ־1,000 איש ואישה הגיעו ביום ראשון השבוע לכנס Z3 שהתקיים במרכז הקהילתי היהודי בפאלו־אלטו. זה רק נשמע פרובינציאלי, אבל מדובר באירוע מרשים. זר לא יבין, אז תנו לי להסביר: פאלו־אלטו היא עיר מבוססת ושבעה בעמק הסיליקון האמריקני, הלב של תעשיית ההייטק העולמית. בכל אזור סן־פרנסיסקו ופרבריה מתגוררים מאות אלפי יהודים וישראלים, פעמים רבות בחוסר ערבוב הדדי ביניהם. רוב האוכלוסייה היהודית, בדומה לזו הכללית, מחזיקה בדעות של שמאל חזק בואכה פרוגרסיבי. המרכז הקהילתי היהודי שם, ה JCC, נראה כמו קמפוס אקדמי של מכללה יוקרתית בארץ. גדול, מרווח, מודרני ומגוון.
ביום ראשון המרכז הזה אכלס כנס בשם "ציונות 3.0", עשרות דוברים ומאות מאזינים, שהגיעו כדי לשוחח על האתגר של קשרי ישראל והתפוצות. בתוכם גם אני. לפני מספר חודשים הציע לי המנהל של הכנס, אמיתי פריימן, לטוס לפאלו־אלטו כדי להשתתף, כי הוא רצה להביא קול שונה ומאתגר לקהל הליברלי־פרוגרסיבי לעייפה של אזור סן־פרנסיסקו.
"אני רוצה להגיד לכם למה אני כאן", אמרתי בפאנלים שבהם השתתפתי בכנס. "יש לי ארבעה ילדים קטנים בארץ, ובעל נפלא אחד. אני מסרבת להצעות רבות לנסיעות לחו"ל מסיבות משפחתיות, ועדיין, אני יושבת כאן היום. והסיבה היא שהרגשתי שהיה ניסיון אותנטי של המארגנים להביא את הקול אותו אני מייצגת, קול מהימין הישראלי. זה כיום הקול היותר נפוץ בישראל, והוא פשוט לא נשמע בפורומים האלה. הוא לא קיים בעולם שלכם. אנחנו לא מנהלים בינינו שיח אמיתי. אתם מדברים עליי אבל לא איתי. יותר מכך – אתם גם לא קיימים בעולם שלנו, ואני אומרת את זה בצער רב". אז באתי להשמיע, ובאתי לשמוע, לפני שכבר אין על מה לדבר.
את אתגר העם היהודי, אתגר הקשר, גיליתי כבר לפני זמן רב והוא דורש התמודדות.
בצידו האחד של הקשר ניצב הציבור הלאומי בישראל, נקרא לו מרכז־ימינה. בקרב אותו ציבור נשמע יותר ויותר הקול שמציע לוותר על יהדות התפוצות. למה לנו להשקיע בקשר עם יהדות התפוצות? זה קשה, הם לא תומכים בנו פוליטית, הבסיס הולך ומתערער והקרב אבוד. בואו נשקיע באוונגליסטים.
בצידו האחר של הקשר ניצבים חלקים בשמאל היהודי האמריקני, עם קשר מסוים ולעתים הדוק לשמאל הישראלי. מבחינתם, יש גורם אחד שאשם ואחראי על התרופפות הקשר – ממשלת ישראל. המטרה סומנה, ולאחר מכן מסמנים את הסביבה, את התירוצים: פעם זה "הכיבוש", פעם הרבנות, מתווה הכותל, היחס למסתננים או חוק הלאום. ישראל מקדמת מדיניות שסותרת את הערכים שלנו, הם אומרים, "ישראל מאבדת אותנו".
ובעוד רוב הציבור בישראל, צעיר ומבוגר כאחד, נע לכיוון היותר לאומי־שמרני, הדור הצעיר ביהדות אמריקה נע לכיוון ליברלי־פרוגרסיבי, כמו כל הציבור הדמוקרטי בארה"ב. ולכן, הבעיה לא הולכת להיעלם, להיפך. אלה שני וקטורים שנעים במהירות לשני כיוונים הפוכים. עד כאן האתגר.
עלייה היא לא תמיד התשובה
אין באמתחתי מפת דרכים לפתרון האתגר, רק מחשבות מעשיות יותר או פחות.
הנחת המוצא שלי היא שהערבות ההדדית היא עניין יהודי מהותי, זה הבסיס. ומשם צריך להתחיל את הדיון. מ"את אחיי אנוכי מבקש" של ספר בראשית. ולכן, אופציה של ויתור על הצד השני בכלל לא קיימת.
הנקודה השנייה והחשובה לא פחות, היא שיש פערים, וצריך לתת להם את הכבוד ולדון בהם. לא להתחמק מהם ובטח לא להטיח האשמות או לוותר מראש. כדאי שהציבור בישראל יבין מה כולל עולמה העשיר של יהדות התפוצות. הם לא שם רק בשביל לאסוף מהם כסף או בשביל לייצר לובי למען ישראל. כדאי שהישראלים ידעו להעריך כמה אדם צריך להקריב כדי להישאר יהודי ולשמור על זהותו בגולה – מבחינה כלכלית, חברתית, זוגית ודתית. ואגב, להגיד כלאחר יד "טוב, תעלו לארץ", פשוט לא עובד. אני בעד עלייה, זה ערך משמעותי ועליון מבחינתי, אבל עלייה היא הגירה, וזה תהליך קשה מאין כמוהו. היא לא תשובה לכול.
הציבור היהודי בארה"ב מצידו צריך להכיר ולהקשיב לעמדות שלנו, וגם להכיר בכך שהקול שלנו הולך ונהיה יותר דומיננטי בציבוריות הישראלית. "אני בת למשפחה של מחדשי הישוב היהודי בקרית ארבע־חברון", אמרתי באחד הפאנלים. "אני גאה במפעל ההתיישבות ומנופפת בדגלו, אני חושבת שהוא חלק אינטגרלי וחשוב בהגשמה הציונית, ואתם אף פעם לא שומעים מה שיש לי ולשכמותי להגיד. אתם חושבים שאנחנו מיעוט הזוי וקטן, למרות שהמגמה בציבור הישראלי הפוכה לחלוטין. הציבור הישראלי הוא ציבור למוד אוסלו, עם פוסט טראומת אינתיפאדות, ועם מסורת וזיקה למקומות של ארץ האבות". ואז מהקהל קמה ברברהוביקשה מעומק ליבה ומבטה שאסביר לה איך זה קורה שיש אנשים שתומכים בהתנחלויות, וכל החדר הנהן. אני לא אשטח כאן את תשובתי לברברה, רק אגיד שהיא שמעה והקשיבה, ובעיניים שלה ראיתי סימני שאלה של שינוי קל. הבטחנו לשמור על קשר.
בסוף הכנס שלחו המארגנים מייל לכל המשתתפים עם בקשה: להעביר את המסר. שאנחנו עם אחד, שזה בסדר לא להסכים, שישראל היא דבר גדול יותר ממדיניות שלא מסכימים איתה.
ואני מבקשת גם מאיתנו להעביר את אותו מסר, ולחתור למגע, לחתור לשיח. בואו נביא את הקונפליקט לחדר עם מי שאפשר לדבר (הרוב), ולא נתחמק. הקיצוניים מוזמנים להמשיך לצעוק, אבל הרוב כאן והרוב שם ראוי שידבר – על המחלוקות ולמרות המחלוקות. כי אין לנו עם אחר.
