בוועידת החינוך של מקור ראשון ומרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, שנערכה השבוע בירושלים, ראיין עמיתי אלישיב רייכנר את הרב חיים דרוקמן, מחשובי הרבנים במגזר הדתי־לאומי. אחת השאלות שהופנו לרב הייתה מה יורה לקבוצת הורים תורנית שיגידו לו שהם מעוניינים להקים בית ספר תורני במקום לשלוח את ילדיהם לבית הספר הממ"ד בשכונתם או ביישובם. הרב השיב את תשובתו, אבל הוסיף לפניה הקדמה שבעיניי הייתה מדהימה למדי: "אענה על השאלה, אבל קודם כול אגיד, כדי לא להיות מנותק מן המציאות: שום תשובה שלי לא תועיל. צריך להגיד אמיתי: אני מכיר את המציאות, וכשפלוני או אלמוני רוצה מה שהוא רוצה, לא יעזרו לו שום הסברים. זה הכול".
הקהל היה משועשע, אבל איזה מסר עולה מהמשפט הזה? אם הרב דרוקמן, ממרום גילו וניסיונו, יודע מראש ובדיעבד שקבוצת הורים תורנית שתבוא לשאול לדעתו לא תתייחס אליה בסופו של דבר, מה בכלל המשמעות של רבנים במגזר? מה מקומם בנושאים שאינם הלכה נטו אלא אורחות חיים כלליות? הם נמצאים שם לצורך קישוט? ושוב, לא מדובר על לייטים, שכאמרה המקובלת ״גם ככה עושים מה שהם רוצים״; השאלה נשאלה על אנשים תורניים שלכאורה באים לרב כדי לקבל הוראה ולבצע אותה. אז זהו, מתברר שלא.
יום לאחר הוועידה התפרסם מחקר שבחן "הישארות מול תזוזה בין־דורית בזרמים היהודיים". במילים אחרות: כמה מאיתנו נשארים במגזר שגדלנו בו כבוגרים, כמה עוזבים ולאיזה מגזר. מהמחקר, שערך פרופ' דן בן־דוד ממכון שורש למחקר כלכלי־חברתי, עולים נתונים מעניינים, שגם אם צריך ואפשר לפקפק בחלקם הם עדיין מטילים זרקור על תופעה שאנו מרגישים באופן אמורפי וכללי, אבל כדאי להתחיל לקרוא לה בשם ואולי אף לחשוב איך מטפלים בה: המגזר הדתי־לאומי הוא ציבור של חולות נודדים.
לפי המחקר, 90 אחוזים מהחילונים נותרים כאלה גם בבגרותם. בקרב החרדים הנתון מזנק עוד יותר לכדי 94 אחוזים. ובמגזר הדתי־לאומי? 54 אחוזים בלבד נותרים נאמנים לדרך התורה והעבודה שהם חונכו לפיה וגדלו לאורה. סטטיסטית, אחד מכל שני ילדים שנולדים למשפחה סרוגה לא יישאר עם הכיפה הזו על ראשו כשיהיה מבוגר. חזרה בשאלה מוגברת במגזר אינה עניין חדש; אורי אורבך ז"ל היטיב כהרגלו להגדיר את הסיטואציה כשאמר ששילוב של ילודה גבוהה ותופעת דתל"שיות עמוקה גורם לכך שדתיים־לאומיים מביאים לעולם יותר ילדים חילונים מאשר החילונים. זה בהחלט נחמד כחידוד, אבל לא הגיע הזמן שנשאל את עצמנו כמגזר איפה טעינו, איפה אנחנו טועים?
רבים ישיבו על השאלה במילה אחת פשוטה: "לא". כי מה זה משנה מה אדם שם על הראש, העיקר שיהיה אדם טוב; כי לפי נתוני הסקר יותר משליש בוחרים להיות מסורתיים וגם ככה כולנו היום על הרצף; כי לפי הסקר רק 5 אחוזים בוחרים להיות חילונים, שזה הישג יפה מאוד בעידן של פיתויים חילוניים־מערביים זמינים לכול; כי להפך, זה מראה על יכולת ההכלה של המגזר שלא מרחיק את בניו ובנותיו שיוצאים ממנו, שלא כמו בציבור החרדי למשל; כי מי מאמין לסקרים.
אני לא מזלזל באף אחד מהטיעונים הללו. כל אחד גם נכון ברמה מסוימת. אבל כשמתרוממים מעל לשיח הפרטי והמשפחתי, האם אין כאן כישלון אדיר של ציבור, שלמעשה מצליח לשרוד כמגזר רק כי שיעור הילודה בו גבוה דיו כדי לייצר בקושי עוד דור של דתיים־לאומיים? האם אנחנו קולטים בכלל מה המשמעות הציבורית, הפוליטית, החברתית וכן, גם הכלכלית, של הנתונים הדרמטיים הללו? כולנו נוהגים, במידה כזו או אחרת, לצקצק ולספוק כפיים בצער על עתידה הלוט בערפל של יהדות ארה"ב, שאינה אורתודוקסית. ברור שזה לא אותו דבר. הם מאבדים את הקשר ליהדות, בעוד אצלנו זה "רק" להפסיק להיות דתי־לאומי. אבל האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מנתוני הנטישה הללו?
אינני מומחה לעניין, ואין לי יומרות להציע פתרונות. לצערי, ברור שברגע שיתחיל שיח שינסה לברר את הסוגיה, תתחיל גם קטטה רבתי בין מי שמכונים חרד"לים לאלה הקרויים לייטים – מי יותר אשם במצב ומי יכול לפתור אותו.
למעט הצטרפות כוכבים נדירה שהתרחשה ב־2013, ושהביאה למפלגה הדתית־לאומית 12 מנדטים, תוצאות שאר מערכות הבחירות בדור האחרון מלמדות שאפקט החולות הנודדים משפיע גם על הייצוג בכנסת, שיש לו משמעות רבה. אפקט החולות הנודדים הזה נכון לא רק בפוליטיקה ובמעבר למגזרים אחרים, אלא גם בתחומים נוספים, כמו מקומות מגורים לדוגמה. בשנות השישים והשבעים היו בערים הגדולות מקבצים גדולים של כיפות סרוגות. בשנות השמונים והתשעים עברה הדיונה הסרוגה ליישובי יו"ש. בשנות האלפיים – לשכונות בורגניות בשולי גוש דן וירושלים. זו כמובן הכללה, אבל היא נכונה. אין עוד מגזר כזה בישראל, שמחליף את ביתו, כיפתו ומפלגתו כמו גרביים. עובדת החיים הזאת צריכה להתחיל להדהד בשיח הפנימי של המגזר הדתי־לאומי, אם חפץ חיים הוא.
מצד אחד, היום קל מאוד להיות דתי־לאומי. ההקרבה לא רבה, מחירי ההשתתפות נמוכים ועלות העזיבה כמעט לא קיימת. מצד שני, אנו רואים עד כמה קל לעזוב. אם היינו צריכים להשוות מגזרים למוצרי צריכה, הציונות הדתית היא כיום עוד קערת פלסטיק אחת מרבות במקס־סטוק. אפשר להמשיך לעוף על עצמנו – ויש סיבות טובות, צריך לומר – אבל כדאי לשים לב שהכנפיים הולכות ומתקצרות, הולכות ומתפוררות. ואז, פתע פתאום, ניפול בחבטה על האדמה. וזה יהיה מראה מאוד לא נעים.
